"מקום"

"ולפעמים לא הצלחתי לעלות רק עוד כמה מדרגות וקשה לי לשמוח
רגעים שהשאירו בי כוויות נשארו כמו מזכרות כל-כך רציתי לשכוח
ולפעמים אני אוהבת לא אוהבת מעט שקופה ולפעמים קצת מסובכת אל תסתכל כמה
נשאר לך ללכת לך". (מדרגות, מילים: אורי בן ארי)

המאמר מתבסס על הטקסטים של הסטודנטיות המופיעים בקטלוג: אריאלה פלוטקין ושקד אביב (אוצרות), "מקום": תערוכת בוגרות המסלול לאומנות במכללת תלפיות חולון, תשע"ט-2019 

שלוש עבודות בתערוכה עוסקות במקומו של הקושי: קושי באיזון שבין קריירה ומשפחה, כפי שעולה מעבודתה של לבנה יוחנן-קליין, הקושי והכמיהה שעדיין לא ממומשת לאימהות  בעבודה של שירה לוי, וקושי שנבע מהטראומה של ההתנתקות מגוש קטיף בעבודתה של אבישג קורן.

עבודתה של לבנה יוחנן-קליין עוסקת בקשיים שהיא חווה השנה בתכנון ובייעול הזמן (תמונה 1). היא נמצאת בשנת הלימודים האחרונה שלה לתואר, שהיא גם שנת ההוראה הראשונה יחד עם היותה רעיה ואמא צעירה, "בעבודתי אין אפשרות אחרת, אלא רק לעלות במדרגות, אך כאן אני נתקלת בקיר אטום. העלייה מפרכת ומצריכה מאמץ מצד המטפס, אך ניתן לראות שהמאמץ הזה הוא סיזיפי – המדרגות אינן מובילות למקום כלשהו מלבד קיר. ההגעה "ליעד" מאכזבת ומייצרת תחושת אי נוחות." לבנה עוברת תקופה מאתגרת בחייה, מרגישה שהרצון לעלות במדרגות, כלומר להתקדם ולהתפתח בפן האישי והמקצועי, נחסם.

נושא המשפחה וההורות מופיע כקושי גם אצל שירה לוי מהיבט אחר (תמונה 2). לוי עובדת כמטפלת במעון כבר שתים עשרה שנים וכמהה אל ילדים משלה.

"כל ילד שמגיע לגן בבקר אני מקבלת אותו בדיוק כמו בצילום. בהתכופפות עם זרועות פתוחות לרווחה. מעולם לא נתתי את הדעת על המעשה הזה, הוא נראה לי הכי טבעי בעולם. רק לאחרונה הבנתי שאני מחקה את ההורים שמגיעים לאסוף את ילדיהם אחרי הצוהריים. אני לעומתם "אוספת" את הילדים שלי בבקר ומחכה לחיבוק החם והאוהב שלהם. שאר התמונות עוסקות בריק. מיטות תינוקות הם בדרך כלל דבר שמח ומרגש, אך אני מרגישה כלואה בין המיטות הללו בתוך תפקיד של מטפלת ולא מעבר. יש בי את האימהיות. כבר שנים שאני מרגישה מוכנה להיכנס לתפקיד הגדול של החיים – אבל לבורא עולם יש תוכניות אחרות. כל שנה אני 'אימא' לכמאה וחמישים פעוטות אבל בסוף אני 'אימא של אף אחד'."

הקושי של אבישג קורן הוא בזיכרון קשה שחוותה ב-2005 כשהייתה בת 25 ופינו אותה מביתה בגוש קטיף (תמונה 3).

"בתחילת התהליך חיפשתי מקומות המזכירים עבורי את הנופים הפסטורליים שגדלתי עליהם בגוש קטיף. אלה מקומות שחקוקים בעברי אך איני יכולה להגיע אליהם וניסיתי להחיות אותם ככל שניתן על ידי צילום. לאחר התבוננות הבנתי שכדי להעביר את התחושות הסוערות שעברתי אני צריכה להתמקד דווקא בהרס ובחורבן. לכן חזרתי לסביבת ביתי השוכן כיום ביישוב ניצן ומצאתי שם אתרים ארכיאולוגיים או הריסות של מבנים ישנים המחזירים אותי ולו לרגע אחד לתחושות הדרמתיות שחוויתי."

שלוש עבודות יוצרות מתוך החיבור למקום המיטיב: שירה כהן מתחברת לבית עץ שמסמל את ילדותה, הילה שימונוב מתחברת אל השבת ונועה גדסי להשגחה הפרטית.

שירה כהן הכינה דגם של בית מקרשי עץ (תמונה 4).

"בית העץ הוא מחווה להורים הנותנים לי את תחושת הביטחון שתמיד יש מקום מפלט עבורי. בית עץ הינו מקום 'המפלט' של הילד. ברגע שהוא מרגיש חוסר אונים, פחד, עצבות… הוא רץ לבית העץ שלו – למקום המבטחים השומר, הנעים, האהוב. בסיס הבית שיצרתי עומד איתן ויציב, ממש כמו הוריי. הבית שיצרתי והבית הקיים בזיכרוני מושכים אותי למשחקי הילדות ומעלים בי אינסוף רגשות, זיכרונות ומשפטים נעימים."

גם הילה שמונוב מחפשת את המקום המיטיב עבורה והיא מוצאת אותו בשבת
(תמונה 5).

"המקום להיות אני – לחשוב, להתרגש. הרגעים לפני כניסת שבת דומים עבורי להתארגנות לקראת חתונה. בעבודתי חיפשתי דרכים להעביר את הרעיון הרוחני והמופשט של השבת ותוך כדי ניסיונות הגעתי לבחירה בצבע הלבן כסמל. בכדי לייצר טוהר וקדושה השתמשתי בפריטים לבנים רבים ובטקסטורות שונות, הכוללות שימוש בשמלת כלה, בתוך חדר חשוך המואר מנרות שבת בלבד."

נועה גדסי מתחברת ל"מקום" הרוחני (תמונה 6). היא ציירה יער דמיוני, מסתורי וחשוך כאשר במפתיע בתוך היער בלי היגיון יש השתקפות בצבע התכלת שבשבילה מסמל רוחניות:

השמיים הם חסרי צבע כך גם הם מבטאים את שיא הרוחניות, אולם כשמסתכלים עליהם רואים תכלת" (הרב מנחם בורשטיין). בחרתי לבטא את רעיון ההשגחה הפרטית –  'וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… (רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן נ"ו ג')', שלא משנה היכן אנחנו נמצאים בחיינו ה' מלווה אותנו ועוטף בכל רגע, אנו רק צריכים לפנות לו מקום."

העבודות של לילך פינקלברג ותמר שיר אמסלם הן עבודות צילום העוסקות בשיטוט ובתהליך של יומן מסע היוצר מקום.

לילך פינקלברג צילמה בפורמט בינוני במגוון דרכים – על פילם צבעוני ושחור לבן, באופן דיגיטלי ובטלפון סלולרי (תמונה 7). היא החליטה שהפעם המצלמה תתלווה אליה ולא היא אליה:

"הצילום קורה היכן שאני נמצאת ולא אני היא שהולכת במכוון למקום מסוים. וכך בכל מקום שהייתי, הסתובבתי, שוטטתי או טיילתי אספתי תמונה, כמו לאסוף אבן ממקום שבו אתה מבקר. על ידי הצילום הותרתי סימן – עקבה, בין שזה ביער בן שמן, בנווה ים, בנחל עוג או אפילו בבית."

השיטוט של תמר שיר אמסלם מתמקד בדימויים פשוטים ושגרתיים כמו קרוסלת ילדים, מנורת בניין ופנים של פח, אך היא משנה אותם עד לבלי הכר למציאות דמיונית (תמונה 8).

"משהו בחיטוט משנה את המציאות עבורי. בתחילת הדרך היה משהו נחמד בשיטוט ובעימות בין מציאות לדמיון תוך כדי האומנות. לעיתים הדמיון לוקח אותי למקומות אבודים אך בהתפכחות אני חושבת שנדרש איזון וזה משהו שאני מנסה לעבוד עליו. ניתן לראות כיצד הדמיון שלי מתעתע את תפיסת המציאות. אולם בסופו של דבר הדמיון נשאר רק בראש שלי והמציאות נשארת אותו הדבר בדיוק; רגועה שקטה ובטוחה."