אוגוסט 2019
תערוכות בוגרים המוצגת במרחב הציבורי של מכון מופ"ת היא חוליה נוספת במסגרת מיזם תערוכות של מורים ובוגרים של לימודי האומנות במכללות לחינוך ולהוראה.
אוצרי התערוכה: ישראל רבינוביץ וחדוה אהרוני
© כל הזכויות שמורות למכון מופ"ת וליוצרים, 2019
לכבוד הוא לנו לארח בין כותלי המכון את תערוכת הבוגרים של לימודי האומנות במכללות (המכללה האקדמית בית ברל, המרכז האקדמי ויצו חיפה, מכללת סמינר הקיבוצים, אורנים – המכללה האקדמית לחינוך, מכללת אמונה). אנו רואים בכך אות לאמון ההדדי ההולך ונבנה כבר יותר מעשור שנים בין אומנים מתהווים, אומנים פעילים ומורים לאומנות שהם אומנים פעילים, לבין מכון מופ"ת – הרואה זכות גדולה בשותפות זו.
חינוכו והתפתחותו של האדם מתקיימים באין-ספור זירות ומסגרות, והמפגש האותנטי והבלתי אמצעי עם אומנות הוא ללא ספק אחת מהן. הוא מזמן לכל המעורבים בו התוודעות למדיות שגורות פחות במעשה ההוראה-למידה, ויש בו פוטנציאל רחב להעשיר נימי נפש, מחשבה ושיח.
אני מודה לאוצרי מכון מופ"ת – ישראל רבינוביץ וחדוה אהרוני – שהם עצמם אומנים פעילים המציגים עתה במכון, על מסירותם לנושא ועל חתירתם הבלתי נלאית להנכיח את שפות האומנות בחללי את שפות האומנות בחללי הבית הזה. אושרינו שאנחנו זוכים!
בתודה ובהערכה
ד"ר מיכל גולן
ראש מכון מופ"ת
תערוכת בוגרים המוצגת במרחב הציבורי של מכון מופ"ת היא חוליה נוספת במסגרת מיזם תערוכות של מורים ובוגרים של לימודי האומנות במכללות לחינוך ולהוראה.
מכון מופ"ת הכריז על החללים שבו כ"גלריה", ובכך נחשף הקהל שבא בשעריו למגוון יצירות אומנות, התפיסה שהניעה יוזמה זו היא כי ההיבט החזותי הוא חלק איממנטי בחיים בכלל ובחינוך בפרט.
אומני תערוכת בוגרים הם בוגרי חמש מכללות, המעניקים לנו את הזכות להתבונן בתהליכי יצירה אמיצה ואותנטית המשקפת התמודדות עם מצבים מאתגרים, אישיים וחברתיים שהם חוו במהלך לימודיהם.
תערוכת בוגרים היא תערכוה ברוכת כישרון, שבה האסתטיקה נמהלת במסרים סמויים וגלויים ויוצרת אווירה המאפשרת לנו, הצופים, לחוות חוויה ערכית, מעשירה ומרחיבת אופקים.
ישראל רבינוביץ וחדוה אהרוני
אוצרי מכון מופ"ת
איזבלה וולובניק
כציירת ילידת שנות התשעים, דור ראשון בארץ, בעלת חינוך סובייטי (חמושה בסורק גרפי ובדפוס דיגיטלי) – מעסיקים אותי אלמנטים ויזואליים של כוחנות במרחב הוווירטואלי המאפשר נדידה וטרנספורמציה מתמדת של דימויים. הדימויים שאני אוספת מהרשת מציגים פעולה אלימה או כוללים דמות בעל סמכות שבכוחה להכפיף אחרים. מושכת אותי אסתטיקה של דימויים שאינם עולים בקנה אחד עם סולם הערכים שלי, ומתח זה מניע אותי בשלוש שנים האחרונות. עבודותיי מושפעות מאוד ממבנה האינטרנט שלתוכו גדלתי, ומחוויית הגלישה על כל צורותיה.
עבודה זו היא חלק מפרויקט הגמר "בייבי_ביצ'_": מיצב ציורי המתפקד בין היתר כדפדפן; כאילו חלל התצוגה הוא מסך. הציור מתבסס על צילום מתוך סרט פורנו מפורסם בקטגורית "גאנג-באנג" (ז'אנר המדמה אונס קבוצתי), אשר הפך ל-meme אינטרנטי ויראלי בשנת 2016.
הגר מסר
המשוררת שיבטה טויו מעניקה לספרה את השם "קוג'יקניידה", מילה ביפנית שמשמעה בעברית – "אל ייאוש". בספרה היא מעבירה לנו מסר של תקווה; כתיבתה נתנה לה טעם לחיים, סיבה לקום בבוקר ופשוט – להמשיך. טויו כותבת באופן צלול ומינמליסטי תחושות, רגשות ורגעים שכולנו יכולים להזדהות עימם – געגועים וזיכרונות, כאב השכחה והבדידות, וקבלה מלאה של החיים כפי שהם. הפרוייקט מציג פרשנות איורית לשירתה של טויו בליווי אלמנטים בהשראת התקבות וההדפסים היפניים.
הדר כהן
העבודה שלי עוסקת בסימבוליקה אישית של מערכת היחסים שלי עם הוריי.
בעבודתי אני מציגה סדרת רישומים קטני מימדים המציגים מערכת סמלים אישיים שרשמתי לאורך זמן.
יצרתי מעין יומן שמשתקפים בו תהליכים נפשיים שעברתי אל מול משפחתי, ובו בזמן יומן זה משמש כאמצעי לעבד את התהליכים הללו. זמן הציור הפך לזמן מדיטציה והתרת רגשות.
כל אובייקט מצויר מסמל דמות או מצב בחיי המשפחה, והמפגשים בין הסמלים מתארים סצנה משפחתית יום-יומית או מורכבת ביחסים.
הודיה אורית פרץ
הנושא המרכזי של פרויקט הגמר שלי הוא הגמגום. אבל לאט לאט התעסקתי עם החומר ופחות עם הנושא המרכזי. עניינו אותי הדיוקנאות והאישיות שלהם, והתקדמתי באנשים הכי קרובים אליי: האחים שלי, תלמידיי מהחוג האומנות ואני עצמי בגרסאות של עבר ועתיד. חשפתי מקומות שהסתרתי שנים ולא אפשרתי לעצמי להיות מיוחדת. שנים חשבתי שעשיתי זאת כדי להוכיח שהציקו לי, הרביצו לי והכאיבו מאוד, שגם אני יכולה – למרות שאני לא מדברת טוב. כעת אני יודעת שעשיתי את זה לעצמי בלבד. האומנות פתחה לי פתח או תקווה לחשוף אוצרות חבויים בי ולשתף בהם את מי שרוצה להכיר אותי באמת. היצירה שנבחרה מכילה אותי באמת. היצירה שנבחרה מכילה אותי ואת אחיי, כל אחד עטוף ברקע אחר אבל מבטא את האופי המיוחד שלו.
למיס שחות
אומנות הרקמה העממית קשורה למגוון רחב של מסורות עממיות ושבטיות. דגמי רקמות עתיקות מועברים מדור לדור, וכך נמשך מארג החיים באופן צפוי ובלתי צפוי כמשיכות החוט בתוך האריג. בעבודותיי יצרתי דיוקנאות רקומים המייצגים את התהליך הבין-דורי על-ידי רקמת סמלים.
נגה רוזמן
מתוך עמדה דן-ערכית כלפי שדה האומנות ומוסדותיו, אני יוצרת אובייקטים היברידיים המשלבים את המסמנים הקנוניים של אומנות מופת עם תגובתי האישית והביקורתית. ביצירת האובייקטים נטלתי לידי את החירות לקבוע את חוקי המשחק, ובמסגרתם אני כופה על שרשרת המסמנים תחביר חדש.
ניצן יולזרי
השם "אירג'רה" הוא הלחם של שתי מילים ערביות: אירג'ה" שפירושה "אחורה", ו"ג'רה", כד החרס המסורתי ששימש פלשתינים לשתיית מים מימים ימימה. בימינו כדים אלה מיוצרים ייצור המוני מפלסטיק. אני משכפל את כדי הפלסטיק בתבניות, יוצק אותם בחומר ולאחר מכון מעצב כל כד במגע ידיי. כך אני מחזיר את הג'רה למקורותיה המסורתיים ומטביע בה תחושת מגע אנושי.
עדינה ויקטוריה סומרוקובה
שרשרת הפנינים שבמרכז הפרויקט עברה אלי בירושה מסבתי. האמונה המשפחתית היא שרק אישה נשואה יכולה לענוד אותה, ויתרה מכך – היא אסורה לרווקה. בעבודות הווידאו אני מציגה את הפנינים על דרך השלילה; למרות היוקרה שבהן, הן מעלות אצלי רגשות פחד והתמודדות. התנועה בהן מתארת את מקומות שאליהם אני שואפת וכמהה, בלי לדעת כיצד ומתי אגיע אליהם.
ענאן נג'מי
מגיל צעיר מטמיעים בבת מה מותר לה ומה אסור. אומרים לה שיהיא שונה מהבן. מספרים לה שהיא ורודה ועדינה, מלמדים אותה לשמור על האני החיצוני ולנטוש את האני הפנימי.
בעבודתי זו אני מנסה להעצים את האישה ולומר לה ישירות "את יכולה".
"פרצי את מנעול המגירה אשר שמרת בה לאורך שנים את מה שיש לך לומר, האמיני ואז תוכלי להשתנות ולשנות". (בהשראת כתבי נואל אל סעדאווי)
שאדי ואנא היא עמותה שתחילתה במיזם בדף הפייסבוק הקורא לעזרת ילדים יתומים וחסרי בית. פעילותו החלה באיסוף בגדים, משחקים ואוכל. היום אנחנו מבקרים את הילדים בקביעות, משחקים איתם, מטפלים בהם רגשית וכספית. שאדי וג'מיל, שמופיעים בציורים שלי, הם שני ילדים יתומים שמעולם לא הכירו את הוריהם. חלומם הגדול ביותר הוא לגדול בין אנשים אוהבים ומחבקים, לישון בבית חם ולאכול ארוחה חמה.
שני צברי
בחרתי לומר קדיש על אבי. הבחירה הזו, שנובעת ממעקי הצער, הפכה את שנת האבל שלי לשנה של מאבק. זו הייתה שנה שבה היסו אותי , פגעו בי, התעלמו ממני, התנצחו איתי ועשו ככל האפשר כדי להשתיק את קולי בתוך הקהילה. רק כי אין זה מקובל. התיימתי מאב, בשנה זו התיימתי גם מהקהילה שבה חייתי. את הסיפור אני מספרת באמצעות מיצג על גבי מחיצה שחוצצת בינינו לבין האחר. מחיצה המגלה לך אט אט רבדים נוספים ומאפשרת להסתכל גם מעבר. מחיצה המבקשת ממך לשמוע, להכיל, לקבל.
"עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל -עמו ישראל, ואמרו אמן". (מתוך הקדיש)
