דיוקנה של מורה לספרות - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 65

דיוקנה של מורה לספרות

המקרה של לאה גולדברג
בימת דיון

יאיר ברק
מכללת סמינר הקיבוצים, תל אביב
צילום

ד"ר לימור ראובך

רכזת פורום ספרות במכון מופ"ת, מדריכה ארצית לספרות במשרד החינוך, מרצה ומדריכה במכללת לוינסקי

limor.raubach@gmail.com
בשנת 1953 החלה לאה גולדברג ללמד ספרות כללית במסגרת לימודי היסוד. מאוחר יותר, בשנת 1960, הקימה יחד עם מרצים נוספים את החוג לספרות כללית והשוואתית ועמדה בראשו. לשיעורים שהעבירה הגיעו המוני צעירים, והאולמות היו מלאים. אף על פי שהקדישה שעות רבות להכנת השיעורים, הרגישה לא ראויה, לא מקצועית ולא משכילה מספיק. במידה שקיבלה מחמאות על הרצאותיה, הצליחה להשתחרר מעט מתחושות חוסר הביטחון שלה; ייתכן שחוסר הביטחון של לאה גולדברג באיכות ההוראה שלה היה נעוץ בעמדות האליטיסטיות שאחזה בהן על הספרות ועל הוראתה בשילוב עם ביקורת עצמית חריפה.
באדיבות ארכיון גנזים - אוסף לאה גולדברג

24.3.56 – "עובדת על הסטנוגראמה של הרצאותי". בתוך גולדברג, ל' (2005).  

28.11.56 – "השכלתי הלקויה מטרידה אותי". גולדברג, ל' (2005), עמ' 368.

גולדברג סברה שלהוראת הספרות יש זיקה עמוקה לאומנות, וכי יש להדגיש את החוויה האסתטית שבמרכזה; כך שלמעשה תפקידו של המורה הוא לתווך ולהוביל את הלומד להבנה טובה של היצירות ומתוך כך להנאה אסתטית גדולה יותר.

אף על פי שלאה גולדברג הצעירה ראתה את עתידה בהוראת ספרות, הרי עבדה בבגרותה כמורה באופן חלקי בלבד, לפני שהחלה להרצות באוניברסיטה העברית במשרה של קבע. בריאיון שהעניקה לרות בונדי בעיתון "דבר" בחודש אוקטובר 1964, סיפרה גולדברג שהתכוונה להיות מורה לספרות וגם עסקה בזה בליטא לזמן קצר מאוד:

למדתי פילולוגיה שמית והיסטוריה באוניברסיטאות ברלין ובון והתכוננתי להיות מורה. גם הייתי מורה בגימנסיה העברית אצלנו בליטא, אבל רק לזמן קצר, אחרי שסיימתי בבון ולפני שעליתי ארצה, בשלושים ושלוש. הייתי אז בת עשרים ושתיים, והתלמיד המבוגר שלי היה בן 21. (בונדי, 1964)

בישראל הייתה תקופת ההוראה שלה בבתי ספר קצרה למדי (בבית הספר התיכון "שלווה" ובתיכון חדש בתל אביב), בעיקר מפני שמחלות רבות הטרידו אותה (אוזניים, שיניים). ולמרות זאת, בשנת 1952 החלה במגעים להתקשרות עם האוניברסיטה העברית בירושלים כדי להרצות שם. היה זה מהלך נועז, כיוון שהיו לה עיסוקים רבים הקשורים בכתיבה, ומבחינתה הוראה במשרה מלאה הייתה סוג של הסבת מקצוע. אולם הרעיון לעבוד באוניברסיטה קסם לה, כפי שכתבה ביומנה ב-24 בדצמבר 1952: "אינני יכולה שלא לחוש הרגשה אדיוטית של סיפוק משום שזה 'אוניברסיטה'"(בר-יוסף, 2012).

בשנת 1953 החלה גולדברג ללמד ספרות כללית במסגרת לימודי היסוד. מאוחר יותר בשנת 1960 הקימה יחד עם מרצים נוספים את החוג לספרות כללית והשוואתית ועמדה בראשו. לשיעורים שהעבירה הגיעו המוני צעירים, והאולמות היו מלאים. אף על פי שהקדישה שעות רבות להכנת השיעורים,1 הרגישה לא ראויה, לא מקצועית ולא משכילה מספיק.2 במידה שקיבלה מחמאות על הרצאותיה, הצליחה להשתחרר מעט מתחושות חוסר הביטחון שלה, אולם כפי שיעיד הקטע הבא, לא לגמרי:

אתמול שמחתי מאד על השבח להרצאותי שמסרו לי מפי ד"ר קארלוס ראמוס, הספרדי מגרנדה, השומע אצלי גם שיעור גם תרגיל, והוא עצמו מרצה לספרות אצלנו באוניברסיטה. זה הוא אמר, כי בחייו לא שמע הרצאות כאלה. נתן לי מעט משענת באי בטחוני. טוב, היה יפה, אך עכשיו עלי ללכת לרופא השיניים. (גולדברג, 2005, עמ' 373)

יתכן שחוסר הביטחון של גולדברג באיכות ההוראה שלה היה נעוץ בעמדות האליטיסטיות שאחזה בהן על הספרות ועל הוראתה בשילוב עם ביקורת עצמית חריפה. היה לה מודל ברור על הידע שראוי שיהיה ברשות איש הוראה, על דרכי ההוראה שלו ובייחוד על חלקו בחיי תלמידיו:

אני מלמדת ספרות כאדם היודע מתמטיקה וכמי שיודע מוסיקה מלמד מוסיקה משום שהוא יודע או סבור שהוא יודע את מקצועו ורוצה להקנות לאחרים. כשאני מלמדת ספרות אני מתכוונת לתת לתלמידיי לא השקפת עולם אלא בלמדי את טולסטוי את טולסטוי, ואת ורלין את ורלין, ואת בודלר את בודלר. הערות השוליים שלי חשובות להם רק כדי להבין את היצירות שהם כותבים. (בן פורת, 1962, עמ' 5)

גולדברג סברה שלהוראת הספרות יש זיקה עמוקה לאומנות, וכי יש להדגיש את החוויה האסתטית שבמרכזה; כך שלמעשה תפקידו של המורה הוא לתווך ולהוביל את הלומד להבנה טובה של היצירות ומתוך כך להנאה אסתטית גדולה יותר. להפקת הנאה זו אין צורך 'להשתמש' במתודות פרשניות חוץ-ספרותיות, אלא די בקשר שנוצר בין היצירה לקורא שלה: "הוראת הספרות היא כמובן גם צינור שדרכו ובעזרתו אני נוגעת בבעיות אנושיות, וזוהי האפשרות הראשונה וזוהי האפשרות הראשית בשביל בני האדם למצוא דרך אל עצמם ואל זולתם. אבל אינני משתמשת בספרות כתעמולה להשקפת עולם מסוימת". (שם)

כך למשל היא כותבת ב-28 בנובמבר 1956 ביומנה:
"העבודה באוניברסיטה מעסיקה אותי יותר מכל. לפרקים נדמה לי שכל המעשה הזה הוא תרמית שאין לי שום קוואליפיקציה לעשות את אשר אני עושה אבל אתמול אחרי שני תרגילים שלי על 'פדרה', ידעתי שאיש לא ייטיב לנתח טקסט כזה יותר טוב ממני. תחילה, כאשר חזרתי על הדברים שאמרתי לפני שנתיים או שלוש, על בניין המערכה הראשונה, שעשויה כולה בסימטריה על המשקל האלקסנדרוני, היה בי כמעט רוגז על עצמי, ומה ששימח אותי ב'תגלית' הספרות שלי מאז ... ולפתע פתאום אתמול בבר עם קריאת הטקסט, הכל החל לחיות ולנוע. למן השורה ראשונה... נהייתה כל שורה ושורה מלאה תוכן מיוחד 'שלי' שאני בטוחה שהוא גם של ראסין. הפעם, אולי בעזרת מעט היוונית שלי, ההבדל בין הטרגדיה הקלאסית והצרפתית נסתבר לגמרי, ויכולתי להסבירו. חזרתי אחרי השיעורים הביתה מרוצה מאד ועייפה מאד". בתוך גולדברג, ל' (2005), עמ' 368.

גולדברג לא שמה דגש על הקשרים שאמורים להיווצר בין המורה לתלמיד, אלא על הקשרים הנרקמים בין המורה ליצירה ומאוחר יותר בין התלמיד ליצירה. זו מבחינתה חשיבותה של הוראת ספרות ובזאת יש להשקיע.

את התלמידים של היום ראתה גולדברג כמורים של המחר, ולכן היא חשה אחריות מוסרית כלפי עתיד המקצוע והקפידה להקנות לתלמידיה ערכים של אסתטיקה, הרחבת האופקים אינטלקטואליים, מיומנויות בהעמקת הקריאה ואהבת הספרות (שם).

כאשר גולדברג דיברה על מעשה ההוראה, היא לא שמה דגש (כפי שאפשר למצוא בחינוך של היום), על הקשרים שאמורים להיווצר בין המורה לתלמיד, אלא על הקשרים הנרקמים בין המורה ליצירה3 ומאוחר יותר בין התלמיד ליצירה. זו מבחינתה חשיבותה של הוראת ספרות ובזאת יש להשקיע. "הבעיה ביחס ללימוד הספרות", כך אמרה בריאיון לרבקה כצנלסון (מבקרת ספרות, ריאיון במעריב, 31.1.1958, עמ' 15): "אינה את מי מלמדים אלא איך מלמדים.. חשוב הקשר הנפשי שבין התלמיד ליצירה". חרף זאת, הייתה ערה לתגובות הסטודנטים בשיעוריה, וחשה סיפוק רב בכל פעם שקיבלה מחמאה על ההרצאות שלה: "מה שנעים באמת הוא כי תלמידיי נוהרים אל הרצאותיי וכי מותר לי לדבר על דנטה" (בר-יוסף, 2012, עמ' 243).

ההכנה להוראה וההוראה עצמה גזלו ממנה כוחות רבים, ונדמה כי הקשו עליה לכתוב (גולדברג, 2005, עמ' 365). לעיתים חשה כל כך עייפה עד שעלו בה הרהורי עזיבה (כפי שכל מורה לספרות יודעת), אך קשה לוותר על המקום הזה של תיווך הספרות לתלמידים:

אמש לפני השינה חשבתי שאילו היה הדבר בידי, הייתי עוזבת את האוניברסיטה כבר בראשית השנה הבאה. לא שההוראה שלי איננה בסדר, ולא שאינני נהנית ממנה הנאה מסוימת, ולא שאינני מצליחה, אלא איכשהו חשתי שזה הזמן לעזוב הכל ולעבור או לבטלה נעימה של קריאה, שמיעת מוסיקה וטיולים או אולי כל כמה שזה מוזר – לשוב לספרות. מובן שאלה הם חלומות באספמיה. אני קשורה ל"מוסד", לא רק קשר חומרי (כי לתרגומים לא הייתי רוצה לחזור) אלא אותו קשר של אחריות לתלמידי, לחוג ולכל הכרוך בכך. (שם, עמ' 477)

באדיבות ארכיון גנזים – אוסף לאה גולדברג
את התלמידים של היום ראתה גולדברג כמורים של המחר, ולכן היא חשה אחריות מוסרית כלפי עתיד המקצוע והקפידה להקנות לתלמידיה ערכים של אסתטיקה, הרחבת האופקים אינטלקטואליים, מיומנויות בהעמקת הקריאה ואהבת הספרות.

תלמידיה

עמיה ליבליך פותחת את ספרה הפסיכו-ביוגרפי על לאה גולדברג בזיכרונות עליה כמרצה לספרות:

אני זוכרת היטב את הישיבה באולם הגדול, המחומם, במושב בקצה אחת השורות האחרונות. השיעור התקיים בשעות אחר הצוהריים, שבחודשי החורף הארוכים היו חשוכות: בחלונות האולם התעבו האדים והסתירו את האורנים הגבוהים שבחוץ. אני זוכרת את קולה העבה, צרוד ובלתי נעים לאוזן (עד שהתרגלתי אליו), ומראה המגושם משהו: שמלותיה דהות וחסרות צורה, שיער דליל מקיף פנים משולשות וקמוטות, עיניים גדולות, סיגריה ביד – הייתכן? אז עוד עישנו פרופסורים ותלמידים בזמן ההרצאות. ואולי כל זה משובש וחי רק בזיכרוני? אבל הקול העבה הזה, במבטא רוסי…. והייתי שוקעת בחלומותיי, לקולה הצרוד של לאה גולדברג. (ליבליך, 2011, עמ' 9)

מעניין שהזיכרון הוא דווקא למראה החיצוני, לקול, ופחות לתכנים. גם חנה מרון שנכחה בהרצאותיה התחילה בתיאור המראה החיצוני של גולדברג אך מיד גלשה ליופי מסוג אחר: "באה אישה – ואני מקווה שהיא תסלח לי, שם למעלה – לא יפה: ופתחה את הפה, ודיברה והיא היתה יפהפייה. אנחנו היינו נלהבים והמומים. התאהבתי בה והתאהבתי בספרות" (טיקוצקי, 2011, עמ' 144).

אז מדוע נהרו סטודנטים לשיעורים של לאה גולדברג? מה היה מקור המשיכה בשיעורים שלה? האם העובדה שהייתה מוכרת בכל בית בישראל באותה תקופה, סוג של ידוענית? האם האפשרות לגעת דרכה ובאמצעותה בפסגת הספרות המערבית? האם ביכולת שלה לזקק את היצירה לחולשות אנושיות מסוג ה'אומץ לחולין' או שמא כי זה השתבץ נכון במערכת השעות? ועוד – האם הצעירים של היום היו נוהרים באותה מידה לשיעורים שלה?

אומנות הספרות והוראתה

הדיון בלאה גולדברג כמורה ומרצה לספרות, תפיסות העולם שלה על הספרות ועל הוראת הספרות וכן תגובות התלמידים שלה מעלים מספר תהיות הנוגעות לתפיסות דיסציפלינריות ופדגוגיות:

  • על הפער שנוצר בין הספרות ובין הוראת הספרות.
  • על הקשר או הנתק שבין קריאה לכתיבה.
  • על האופן שבו מורות לספרות תופסות את הפרופסיה שלהן.
  • על האופן שבו מורות לספרות תופסות את תפקידן בחינוך אסתטי של הצעירים.
  • על אופי הלומד העכשווי והיכולת שלו לחוות חוויה אסתטית.
  • על מקומן של הדיסציפלינות שהיגרו לתוך הספרות והמינון בינן ובין האומנות עצמה.

והנה דרך לסיים:

"שאלתי אחד מתלמידיי, מספרת לאה גולדברג, למה בחר דווקא בספרות השוואתית. אמר לי: החלטתי שספרות זה הדבר השימושי ביותר: לכי ודעי" (בונדי, 1964, עמ' 25).

מקורות

בונדי, ר' (1964, 30 באוקטובר). לאה גולדברג, אין לי מילים קשות. דבר, עמ' 25.

בן פורת, י' (1962), תפקיד איש הרוח בימינו – לשמור על הנקיון ועל ההגינות. מוסף שבעה ימים, ידיעות אחרונות, עמ' 5.

בר-יוסף, ח' (2012). לאה גולדברג. ירושלים:  מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי.

גולדברג, ל' (2005). יומני לאה גולדברג. עורכים: רחל אהרוני ואריה אהרוני. תל אביב: ספרית פועלים.

טיקוצקי, ג' (2011). האור בשולי הענן: היכרות מחודשת עם יצירתה וחייה של לאה גולדברג. רעננה: הקיבוץ המאוחד.

ליבליך, ע' (2011). אל לאה: מהדורה חדשה ומורחבת. רעננה: הקיבוץ המאוחד.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם: