דבר העורך

קוראות יקרות, קוראים יקרים.

בין בידוד להסגר, בין שיעור מקוון לישיבה ב-Zoom, נזכרתי במלכה שמיר.

דקת גו ולבושה בקפידה, ואי שם בסוף המילניום הקודם, כשנפגשנו בבית הספר התיכון ע״ש יוסף חיים ברנר, היא הייתה פחות או יותר בגילי כיום. והיא גם מי שנושאת כנראה באחריות לכך שכיום, כמעט שלושה עשורים לאחר מכן, אני יושב וכותב את השורות הללו, בכובע הזה, ובתפקיד הזה, עם שלל תארים כמו ״עורך ראשי״, ״חוקר ספרות״, ״מרצה בחוג לספרות עברית״ שכולם מעידים שהפעולה שאני מקדיש לה את מרב זמני ואת מיטב האנרגיות המקצועיות שלי היא קריאה. שירה, סיפורת, מחקר ופרשנות, ניתוח ועיון ובעיקר – הוראה של יצירות חודרות לב ויורדות חדרי בטן. כבר מעל לעשרים שנה. כל חיי הבוגרים. כן, מארקס, בוקאצ׳יו, קאמי הוכיחו לנו שמגפות טובות ליצירה ספרותית. לא היינו צריכים אותם כדי לדעת שהן תמיד גם זמן טוב לקריאת ספרות.

מה היה בהם, באותם שיעורי הספרות של מלכה שמיר שהשפיע על כל מהלך חיי מאז ובצורה כה דרמטית? ברפלקציה לאחור אני יכול להגיד מה מלכה שמיר לא עשתה. היא לא, כפי שאוהבים לפעמים להגיד, ״הנחילה לי את אהבת הקריאה״. קראתי תמיד. אהבתי תמיד לעשות זאת. הייתי צוחק בקול בקריאת סיפורת, לומד בעל פה שירים, מדקלם מונולוגים ממחזות. לכן את אהבת הספר לא קיבלתי ממנה. ובכלל, מי יכול ללמד אהבה? או להנחיל אותה? אבל מלכה חשפה אותנו, התלמידים, לעונג אחר, שלא ידענו לפני כן. זהו עונג הפרשנות. אותו הכיף שבמקורותינו בא לידי ביטוי במשפט ״הפוך בה והפוך בה דכולה בה״. מאיר ויזלטיר דרש מקוראו, באירוניה גלויה, לקחת שירים ולא לקרוא, ולעשות אלימות בספר,  ומלכה לימדה אותנו לא לציית לו, ואפילו ליהנות מכך. כמה ליהנות. מאז לא חדלתי לפרש טקסטים. מי בכלל רוצה להפסיק עם זה?

אז כל מי שמכיר את מצב לימודי הספרות בבתי הספר, את מגמות הספרות המורחבת בתיכונים ובעיקר את המתרחש בחוגים לספרות במכללות ובאוניברסיטאות, מבין שמלאכתם של עמיתיה ויורשיה של מלכה, מוכשרים וכריזמטיים ככל שיהיו, קשה בהרבה. כיום לחשוף תלמידות ותלמידים לעונג הפרשנות זו מלאכה שדורשת מיומנויות שונות לחלוטין מאלו שהיו למורינו. והמורכבות רק גדלה והולכת, ככל שמספר התלמידות והתלמידים במגמות בתיכון ובחוגים במוסדות האקדמיים מצטמצם והולך.

פורום הוראת הספרות שמובילה במכון מופ״ת ד״ר לימור ראובך, מתמודד בשנתיים האחרונות עם השאלות ה״כבדות״ של הוראת הספרות בבתי הספר בישראל. מה עושים עם התועלתנות? כיצד מקנים את עונג הפרשנות של טקסטים ארוכים לדור שמתקשר ב-270 תווים (שחלקם הגדול מורכב מאימוג׳י – פרצופונים וסמלונים – ומהכפלת אותיות סופיות?); האם יש בכלל עוד ערך לאירוע המשונה הזה, שמפגיש מורה, תלמידים וספר, כמו אז בכיתה י 6 בבית הספר על שם ברנר. האם מפגש כזה אפשרי בכלל??

לשאלות אלה ולדומות להן מוקדשת בימת הדיון של הביטאון, שאליה הצטרפה ד״ר ראובך כעורכת אורחת, ומציעה לא פחות משמונה-עשר מאמרים של חוקרות ומורים, אוהבי ספר ומי שמבקשים לעשות בו אלימות.

לצידה של בימת הדיון שנערכה בעצם ימי המגפה ובתנאים שרחוקים מלהיות אופטימליים (או אופטימיים) על ידי עדי רופא ונירית איטינגון, תמצאו ב"מן ההכשרה ומן השדה" מאמרים אחדים העוסקים בתכנון לימודים ובטוהר הבחינות. גם מקומו של מדור פרסומורים האהוב לא נפקד.

את הגיליון מלווה תערוכת עבודות, בשם ״תורתם-אומנותם״ של מורי מהמכללות לאומנות ומוצגת בימים אלה על קירותיו של מכון מופ״ת בפני הבאים אליו (על פי כללי הריחוק החברתי). אוצרי התערוכה הם חדוה אהרוני וישראל רבינוביץ, אוצרי מכון מופ״ת, התמונות עובדו במחלקת הגרפיקה של המכון על ידי בלה טאובר ואורית לידרמן.

תודה מיוחדת וברכות ליואב ריבלין, האיש שמוביל את ההפקה הטכנולוגית של האתר (ושבימים אלה חגג יום הולדת). אנו מנצלים את הבמה גם כדי לברך את פרופ׳ חן שכטר, ראש מכון מופ״ת שזה לו גיליון ראשון בתפקידו החדש, ומודים מקרב לב לד״ר מיכל גולן על השנים הרבות שהקדישה למכון בכלל ולביטאון זה בפרט. נסיים באיחולי בריאות, כנהוג בימים אלה. מקווה שתפיקו הנאה מן הקריאה, אני מצידי הולך להרים טלפון למורה מסוימת. אני צריך לומר לה משהו.

ד״ר דודו רוטמן