חוק חינוך ממלכתידה יורה ודה פקטו - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 67

חוק חינוך ממלכתי
דה יורה ודה פקטו

בימת דיון

אלדד רפאלי, צלם, אומן ואוצר. אצר את התערוכה "עדות מקומית" 2020.
מחאת הדיור, מאהל המחאה, שדרות רוטשילד תל אביב 2011

למידע נוסף

 

ד"ר נסרין חדאד חאג'-יחיא

ראש התוכנית לחברה הערבית בישראל במכון הישראלי לדמוקרטיה ושותפה בקרן פורטלנד

nasreenh@idi.org.il

עו"ד עודד רון

חוקר בתוכנית ותלמיד לתואר שלישי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים

odedron1@gmail.com
תיקון לחוק חינוך ממלכתי שהתקבל בכנסת בפברואר 2000 כלל לראשונה התייחסות לציבור הערבי בישראל. זאת במסגרת סעיף הקובע כי אחת ממטרות החינוך הממלכתי היא "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל". במאמר זה נבקש לטעון כי מערכת החינוך לא קיימה את משאלתו של המחוקק הן באשר לתלמידים יהודים הן באשר לתלמידים ערבים, מה שהוביל לעוינות ולניכור בין יהודים וערבים והערים קשיים על שילוב החברה הערבית כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. כעת ייתכן שהתהוותה שעת כושר לשינוי פני הדברים, בין היתר בזכות זהותה של שרת החינוך הנוכחית.

יוסף ג'בארין ואיימן אגבארייה. אוטונומיה לחינוך הערבי בישראל: זכויות ואפשרויות. גילוי דעת: כתב עת רב-תחומי לחינוך, חברה ותרבות ה, 13, 21 (2014).

יונתן מנדל. שפה מחוץ למקומה: אוריינטליזם, מודיעין והערבית בישראל, 11 (2020).

יעל מעוז שי ויעלה מזור. הכשרות מורים להוראת ערבית בחינוך העברי, 7 (עמותת סיכוי, מחקר מדיניות, 2021).

אסף וינינגר. נתונים נבחרים על החינוך בחברה הערבית 2 (הכנסת, מרכז המחקר והמידע, 2020).

יולי תמיר. מי מפחד משוויון? על חינוך וחברה בישראל 173 (2015).

מבקר המדינה חינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות 123, 127 (2021).

להיות אזרחים. דו"ח הוועדה בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר 10 (1996).

יפעת שאשא-ביטון. למה מתכוונים כשאתם אומרים "שלום"? תפיסת מושג השלום בקרב מתבגרים יהודים-ישראלים ומתבגרים פלסטינאים כפונקציה של נרטיב קולקטיבי והשתתפות בתוכנית חינוך לשלום. עיונים בחינוך 75, 93–94 (2010).

ח'אלד אבו עסבה. חינוך ערבי ורב-תרבותיות. בתוך זהות, נרטיב ורב־תרבותיות בחינוך הערבי בישראל, 129 (בעריכת ח'אלד עראר ועירית קינן, 2015).

ח'אלד עראר ופאדיה אבראהים. בסבך הציפיות הסותרות: אסטרטגיות לחינוך לזהות לאומית ערבית־פלסטינית בבתי ספר ערביים בצפון ישראל. גילוי דעת י, 101, 136 (2016).

הלן קאקונדה-מועלם. זהות תרבותית בקרב בני הנוער בחברה הערבית בישראל: השלכות התפתחותיות וחינוכיות. בתוך חינוך בחברה הערבית בישראל 272 (בעריכת פאדיה נאסר-אבו אלהיג'א ומשה ישראלאשוילי, 2021).

נוהאד עלי ושי ענבר. מי בעד שוויון? שוויון בין ערבים ליהודים בישראל: סיכום מחקר עמדות 61 (עמותת סיכוי, 2011)

תמי הופמן ומיטל ברון, בסיוע מרכז גוטמן. סקר עמדות בני נוער ביחס לדמוקרטיה ולחינוך לדמוקרטיה 11 (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020).

עירית קינן ועירית הרבון. "המחתרת הכפולה": החינוך לאזרחות, לערכים דמוקרטיים ולחיים משותפים בעשור השני של המאה ה-21. בתוך חינוך כמערכת מורכבת 381, 396 (בעריכת ח'אלד עראר, גילה קורץ וחנה בר ישי, 2021).

רקפת ארליך רון ושחר גינדי. פוליטיקה בכיתה? הימנעות מורים משיח טעון סביב יחסי יהודים וערבים בישראל. זמן חינוך ג 9, 29 (2017).

צילום: אלדד רפאלי, צלם, אומן ואוצר. אצר את התערוכה “עדות מקומית” 2020.

תיקון לחוק חינוך ממלכתי שהתקבל בכנסת בפברואר 2000 כלל לראשונה התייחסות לציבור הערבי בישראל. זאת במסגרת סעיף 2(א)(11), הקובע כי אחת ממטרות החינוך הממלכתי היא "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל". אומנם נטען גם כי "גם בנוסח החדש, כמו בזה שלפניו, רואה המחוקק לנגד עיניו את הילד והילדה היהודים, והם אלה שנקראים 'להכיר' את הייחודיות של האוכלוסייה הערבית",1 אך במאמר זה נבקש לומר כי מערכת החינוך לא קיימה את משאלתו של המחוקק הן באשר לתלמידים יהודים הן באשר לתלמידים ערבים, וכי כעת התהוותה שעת כושר לשינוי פני הדברים, בין היתר בזכות שרת החינוך הנוכחית. לסוגיה זו, אף שנדונה לא אחת בעבר, חשיבות מיוחדת בעת הזאת – לאחר אירועי מאי 2021 וערב תוכנית החומש הבאה. בשל קוצר היריעה, ודאי נוכח כובד משקלה של הסוגיה, מטבע הדברים התשובה שתינתן להלן בלתי ממצה, ועדיין ראוי לטעמנו שתעלה פעם נוספת לדיון.

ככל שמדובר בהכרת השפה הערבית, דומה כי בנוגע לתלמידים היהודים נכשלה המערכת כישלון חרוץ – אחוזים בודדים מהיהודים רכשו מיומנות שפתית מספקת בקריאה, בכתיבה או בדיבור בערבית. מציאות זו נובעת בין היתר מרמת החשיבות שמשרד החינוך מייחס להוראת המקצוע.

ככל שמדובר בהכרת השפה, דומה כי בנוגע לתלמידים היהודים נכשלה המערכת כישלון חרוץ – אחוזים בודדים מהיהודים רכשו מיומנות שפתית מספקת בקריאה, בכתיבה או בדיבור בערבית.2 מציאות זו נובעת בין היתר מרמת החשיבות שמשרד החינוך מייחס להוראת המקצוע. מדוח שפרסמה עמותת סיכוי ביולי 2021 עולים, למשל, החוסר במורים לערבית בחינוך העברי והיעדר המעקב המעמיק אחר לימודי הערבית.3 חלק מזערי מקרב הציבור היהודי משלים פערים אלו בהמשך, לצרכים ביטחוניים  בעיקר – בחסות כוחות הביטחון. למעשה, גם ידיעת השפה הערבית בקרב תלמידים ערבים עדיין לוקה בחסר, כפי שעולה מהישגיהם המדידים במבחנים הבין-לאומיים ובמבחני המיצ"ב. במהלך השנים האחרונות חלה ירידה ברמת הקריאה של התלמידים הערבים – כך עולה מנתונים שפורסמו בשנה שעברה במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת.4 עמדה על כך שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, באומרה כי "המחקר מלמד כי אחד הכשלים המרכזיים של תלמידים דוברי ערבית אינו רק המעמד הכלכלי או הניכור ממערכת החינוך הישראלית, אלא הקושי האמיתי להתמודד עם שפת האם".5 מתוך נקודת מוצא זו, ולאור ההבנה ששפה היא הצוהר המאפשר מבט מעמיק ביתר המטרות המתוארות בחוק (התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית), אפשר לומר שככלל, האמור בסעיף לעניין השפה הערבית מיושם באופן חלקי ביותר – אם בכלל. כמו חוק הלאום, דומה שגם משרד החינוך מעניק לשפה הערבית מעמד "מיוחד".

נחזור לתלמידים היהודים. לפי האמור בביקורת המעקב שפרסם מבקר המדינה במאי 2021 בעניין חינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות – לאחר שבדוח הקודם של המבקר, משנת 2016, נמצא כי "מרכיבים של תוכנית הליבה בכלל המגזרים, בנושאים הנוגעים להיכרות של התלמידים עם ההיסטוריה של ערבים ודרוזים, לא שולבו בתוכניות הלימוד", התיקון שנמצא בביקורת המעקב היה "הּוספה לתוכנית הלימודים יחידת לימוד בנושא ההיסטוריה של הדרוזים והצ'רקסים".6 זה המקום לציין כי קשה יהיה לטעון שהסיבה לחוסר בתוכני הלימוד הרלוונטיים היא מחסור באפשרויות: דוח ועדת קרמניצר שפורסם בשנת 1996 כלל כמה הצעות לעניין זה, שנראה כי לא יושמו ברצינות.7

לאור ההבנה ששפה היא הצוהר המאפשר מבט מעמיק ביתר המטרות המתוארות בחוק (התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית), אפשר לומר שככלל, האמור בסעיף לעניין השפה הערבית מיושם באופן חלקי ביותר. כמו חוק הלאום, דומה שגם משרד החינוך מעניק לשפה הערבית מעמד "מיוחד".

ברור שכשאלה הם פני הדברים, נעדר גם הידע הבסיסי שמערכת החינוך צריכה להקנות לתלמידים היהודים באשר לציבור הערבי. יצוין כי אין באמתחתנו נתונים הנוגעים למידת ההיכרות של תלמידים יהודים עם יתר רכיבי הסעיף, שטרם דנו בהם (תרבות, מורשת ומסורת), אך כפי שמציין דוח המבקר, "הכרת ההיסטוריה של האוכלוסיות השונות ושל המיעוטים החיים במדינה היא נדבך חשוב להכרת ההיסטוריה והתרבות של האחר ולהבנת דרכי החיים שלו, לשם טיפוח ההבנה והסובלנות כלפיו". במילים אחרות, בהיעדר היכרות, ולו בסיסית, עם השפה הערבית, ובהיעדר היכרות עם ההיסטוריה של האוכלוסייה הערבית, אין בסיס להכרת התרבות ויש חשש להיווצרות של חוסר סובלנות. ואכן, אפשר ללמוד דבר מה בעניין זה ממדד השותפות בקרב בני ובנות הנוער בישראל שפרסם מרכז אקורד של האוניברסיטה העברית בפברואר 2021, ולפיו שיעור ניכר (41.3%) מקרב בני הנוער היהודים-דתיים, ושיעור בלתי מבוטל (19.4%) מקרב בני הנוער היהודים-חילונים מחזיקים בסטראוטיפים שליליים על הציבור הערבי. שיעורים אלו גבוהים בהרבה מהסטראוטיפים השליליים שמחזיקים בני הנוער הערבים על הציבור היהודי. יש מקום להניח שאילו התלמידים היהודים היו נחשפים למורשת הערבית דרך מערכת החינוך, היה מקום פחות לסטראוטיפים שליליים, שכן אלה נובעים לעיתים מחוסר היכרות. לעניין זה יפים דבריה של שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון, שהקדישה את עיתותיה לחקר יחסי יהודים-ערבים:

תחושות קשות של שנאה וכעס כלפי דמות הפלסטיני ודמות הערבי-ישראלי ניכרות גם כיום במחקר ההמשך שאני עורכת […] אין לי ספק, כפי שכל סטראוטיפ מקורו בחוסר ידע והיכרות, גם מקורן של תפיסות ותחושות אלה בחוסר ידע על דמות הערבי ובחוסר היכרות עימו. רוב בני הנוער אינם נחשפים לדמות זו אלא בעיקר דרך אמצעי התקשורת השונים, כשהחשיפה הזו היא בדרך כלל על רקע אירועים קשים או בעייתיים, או מפגש פולקלורי הקשור בעיקר באכילה.8

בהיעדר היכרות, ולו בסיסית, עם השפה הערבית, ובהיעדר היכרות עם ההיסטוריה של האוכלוסייה הערבית, אין בסיס להכרת התרבות ויש חשש להיווצרות של חוסר סובלנות. ואכן, נתונים שפרסם מרכז אקורד של האוניברסיטה העברית בפברואר 2021 מצביעים על שיעור ניכר מקרב בני הנוער היהודים-דתיים ועל שיעור בלתי מבוטל מקרב בני הנוער היהודים-חילונים אשר מחזיקים בסטראוטיפים שליליים על הציבור הערבי.

למעשה, גם בחינוך הערבי אין חשיפה מספקת לתרבות הערבי. כך עולה למשל מדברים שכתב ח'אלד אבו עסבה: "מערכת החינוך הערבית היום אינה משקפת נאמנה את הזהות והתרבות הערבית. עדיין אין תוכנית שמלמדת את הרפרטואר הזהותי והתרבותי הערבי בישראל".9 אומנם  לדברי ח'אלד עראר ופאדיה אבראהים, מנהלים ומורים מוצאים דרכים להכניס את הזהות באופנים לא פורמליים,10 אך עדיין מבחינה מערכתית –  לא עומדת לרשות התלמידים הערבים תוכנית רשמית מקיפה לעניין זה. לפי הלן קאקונדה – היעדר העיסוק בזהות הערבית בקרב התלמידים משפיע, מצידו, גם על האפשרות שלהם להשתלב בחברה הישראלית.11

ומה באשר למטרה המופיעה בסיפא של הסעיף של חוק החינוך הממלכתי – "ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל"? לפני עשור כתבו נוהאד עלי ושי ענבר על סוגיית השוויון כי "סקרים בקרב בני נוער בישראל מציירים תמונה מדאיגה ביותר".12 וכיום, לפי מדד השותפות שנזכר לעיל, שיעור ניכר מבני הנוער – בעיקר היהודי-דתי, תומך "באפליה ובשלילת זכויות יסוד של אזרחים ערבים במדינת ישראל, כמו זכות ההצבעה". ייחוס ערך שולי לעיקרון השוויון עולה (גם אם במידה פחותה) מסקר עמדות בני נוער כלפי דמוקרטיה וחינוך לדמוקרטיה שערכו תמי הופמן ומיטל ברון עם מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה בדצמבר 2020, ובו נקבע (באשר להיגדים הפתוחים של בני הנוער שנשאלו) כי "היגדים העוסקים בשוויון הם בעלי נוכחות גבוהה מאוד בקרב בני הנוער הערבים בניגוד לבני הנוער היהודים".13 כל עוד ספר האזרחות ייוותר במתכונתו הנוכחית, המציגה את אזרחי ישראל הערבים באורח מעוות ומוטה, כפי שהראו עירית קינן ועירית הרבון במאמר שפורסם אך לאחרונה – מה ניתן לצפות מבני הנוער שייחשפו לתכנים אלו?14 יתר על כן, מחקר שערכו רקפת ארליך רון ושחר גינדי מלמד אף שברמה התאורטית המורים מאמינים במידה גבוהה בערך השוויון בין יהודים לערבים, הרי ככל שיורדת רמת ההפשטה, כך יורדת גם התמיכה בערך זה.15 משכך, כיצד יחנכו בהצלחה את תלמידיהם לשוויון כאשר גם תוכני הלימוד, למשל באזרחות, אינם מותאמים לכך, וגם תפיסתם האישית בנושא לוקה בחסר?

מחיקת הזהות הערבית והפערים בתפיסת השוויון המאפיינים את הציבור היהודי איננה תקלה של המערכת, אלא במובנים רבים עדות להצלחה של מדיניות החינוך ששררה בארץ זה בעשורים האחרונים.

אילו היו די מורים ערבים בחינוך היהודי, בעיקר במקצוע האזרחות, ייתכן שהיה בכך משום מענה הולם הן לחינוך לשוויון הן למטרות האחרות שנזכרו לעיל. אלא שדוח המבקר האחרון הצביע על קליטה של מאות בודדות של מורים ערבים בשנים האחרונות בחינוך היהודי. לנוכח מחאתם של הורים בהרצליה, לאחרונה, על שיבוץ מחנכת ערבייה לכיתת ילדיהם (כיתה ב'), דומה כי משימה לא פשוטה מוטלת לפתחם של משרד החינוך ומנהלי בתי הספר. עם זאת, הצלחה בה תניב פירות.

כדי לבצע שידוד מערכות ולהבטיח שהאמור בחוק חינוך ממלכתי בנוגע לציבור הערבי יתקיים, אין להטיל את האשמה על השי"ן-גימ"ל, ולענייננו, עובדי ההוראה – המחנכים והמורים המקצועיים שלא מילאו את הוראות המחוקק בקפדנות. מחיקת הזהות הערבית והפערים בתפיסת השוויון המאפיינים את הציבור היהודי אינם תקלה של המערכת, אלא במובנים רבים עדות להצלחה של מדיניות החינוך ששררה בארץ זה בעשורים האחרונים. כעת, עם מינויה של השרה שאשא-ביטון, יש לקוות שהפעולות שהיא תנקוט, בעיקר ביישום תוכנית החומש לחברה הערבית, יפיחו רוח חיים בחוק – וממילא ביחסי היהודים והערבים בישראל, הזקוקים במיוחד בעת הזאת לזריקת עידוד, כזו שתגיע מתחום החינוך ובמסגרת תהליך ארוך טווח.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם: