שיחה עם פרופ' יולי תמיר שרת החינוך לשעבר - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 67

שיחה עם פרופ' יולי תמיר
שרת החינוך לשעבר

בימת דיון

יסמין שטיינמיץ אומנית וצלמת. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי.
מיה בן דוד, אומנית, יוזמת הפרויקט "מגיע להן", נשים צעירות הרות, אשר יצאו למחות מחאה מן הבטן בצומת כברי שבצפון.
מיה בן דוד, יסמין שטיינמיץ מחאת "מגיע להן", צומת כברי 2020
למידע נוסף

פרופ' יולי תמיר

שרת החינוך בשנים 2006–2009; כיום נשיאת המכללה האקדמית בית ברל

פנינו אל פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, כדי שתחווה את דעתה בסוגיות הנוגעות לפני החינוך הדמוקרטי כיום.

מהו הכשל המרכזי בכל הקשור לחינוך לדמוקרטיה?

חינוך לדמוקרטיה נתפס כעניין מנהלי. העיסוק בצד הטכני של תהליך הבחירות דוחק את העיסוק בשאלות מהותיות. ספרי האזרחות הקיימים מציגים דמוקרטיה כשיטה טכנית: אנשים מצביעים, מקבלים החלטה, מיישמים אותה או לא. כל זאת ללא התייחסות לחשיבות השאלות העמוקות יותר: מדוע בוחרים, מה משמעותה של הבחירה, ומה הן האפשרויות העומדות בפני האזרחים להשפיע על סביבתם.

ספרי האזרחות הקיימים מציגים דמוקרטיה כשיטה טכנית: אנשים מצביעים, מקבלים החלטה, מיישמים אותה או לא. כל זאת ללא התייחסות לחשיבות השאלות העמוקות יותר: מדוע בוחרים, מה משמעותה של הבחירה ומה הן האפשרויות העומדות בפני האזרחים להשפיע על סביבתם.

בישראל הדמוקרטיה נתפסת כתהליך ולא כמהות. אנשים אומרים לעצמם, 'הצבענו, עשינו מה שצריך. יוחלט מה שיוחלט'. בציבור הישראלי הסיבות המהותיות ההופכות דמוקרטיה לשיטת משטר ראויה מבחינה מוסרית אינן מקובלות ומוסכמות. החוויה הדמוקרטית, הפן העמוק של הדמוקרטיה – כבוד האדם, אוטונומיה אנושית, ביטוי עצמי, חירות אישית וקבוצתית, זכויות וחובות, הסיבות שבגינן חשוב שאנשים יצביעו – כמעט ואיננה באה לידי ביטוי בתוכנית הלימודים באזרחות. במציאות הישראלית העיסוק בשאלות כמו: כוחו של הרוב מול זכויות המיעוט, השאלה אם המיעוט הוא מיעוט של יחידים או קולקטיב, כוחן של זכויות לאומיות מול זכויות הפרט, הוא עיסוק בסוגיות שנויות במחלוקת – ואיש אינו רוצה לעודד מחלוקת בכיתה. היעדר הדיון בעקרונות המכוננים של הדמוקרטיה ובקשיים שהם מעלים מייצר דמוקרטיה ללא שורשים המתקיימת מכוח ההרגל. כשתלמיד נשאל למה, הוא אינו באמת יודע לתת מענה ערכי מושכל. מצב זה אינו חדש, אבל החמיר בעשור האחרון. בשנות השמונים של המאה ה-20 החלה להתפתח גישה מכילה ופתוחה של יותר של הדמוקרטיה הישראלית, אולם מאז חלה התדרדרות שנמשכת  בישראל ובכל העולם המערבי. פירוש הדבר הוא שאנחנו מצטרפים למשפחת הדמוקרטיות בסיכון, שהולכת ומתרחבת.

מה תפקידה של מערכת החינוך בהקשר זה?

מערכת החינוך אינה יכולה ללמד משהו שהמערכת החברתית והמערכת הפוליטית אינן מאמצות אל ליבן. אי אפשר לדון בבית הספר בהנחלת דמוקרטיה מהותית, כשהמציאות שהתלמידים חיים בה שונה בתכלית. תלמידים שחורים בארצות הברית מתייחסים בספקנות לאמירה שארצות הברית היא ארץ השוויון, משום שהיא מתנגשת עם מציאות חייהם. כך גם אצלנו. ישנם קהלים בישראל המאמינים שהדמוקרטיה אינה חלה עליהם. אם אנשים לא ירגישו שהמתרחש בחיי היום יום שלהם מבטא את הערכים שמלמדים בבית ספר, לא ניתן יהיה להנחיל אותם באמצעות מערכת החינוך. לממשלה הנוכחית יש אפשרות לעשות זאת באופן אותנטי יותר. אם היא תעשה זאת, גם החינוך לדמוקרטיה יהיה אפשרי ומשמעותי יותר. עם זאת, השינוי אינו יכול להתחיל ולהסתיים בכיתה. תהליך השינוי חייב להיות עמוק יותר.

בציבור הישראלי הסיבות המהותיות ההופכות דמוקרטיה לשיטת משטר ראויה מבחינה מוסרית אינן מקובלות ומוסכמות. החוויה הדמוקרטית, הפן העמוק של הדמוקרטיה - כבוד האדם, אוטונומיה אנושית, ביטוי עצמי, חירות אישית וקבוצתית, זכויות וחובות, הסיבות שבגינן חשוב שאנשים יצביעו - כמעט ואיננה באה לידי ביטוי בתוכנית הלימודים באזרחות.

מה תפקידם של המורים בהקשר זה?

הקושי והפחד של מורים לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת ובפוליטיקה אינם ייחודיים לישראל. בעולם יש לכך דוגמאות רבות. מדינות שונות בארצות הברית חוקקו חוק שמטרתו למנוע ממורים להעלות לדיון נושאים השנויים במחלוקת. חקיקה זו באה בעקבות טענות של הימין השמרני, שמחאת השחורים גרמה לכך שמלמדים את ההיסטוריה של ארצות הברית ומדגישים את העוול של העבדות, וכי יש לאזן ראייה חד-צדדית זו. מערכות שחשות שהן מאבדות את הביטחון העצמי שלהן, תוקפות את המורים. מורים מגיעים לבתי הספר נטולי כוח, מפחדים מההורים ומהמערכת, זהו גם כשל מערכתי של דמוקרטיה שאינה מתפקדת, של פער בין הכתוב למצוי. כשיש כל כך הרבה אי-הסכמות בחברה, קשה להגדיר ליבה מוסכמת במרחב חינוכי. מי יקבע מהי ליבת החינוך? בסופו של דבר כל הכרעה תהיה פוליטית. גם מועצה לחינוך לאומי תהיה מורכבת מנציגים שישקפו תפיסות כאלה ואחרות. כשאין הסכמה, קשה לחנך לאזרחות מוסכמת.

אז מאיפה מתחילים?

מערכות הבחירות האחרונות שחקו את התהליך הדמוקרטי ואת ההתרגשות ממנו. המבנה החוקתי של מדינת ישראל והעובדה שאנו מצביעים שוב ושוב ונבנות קואליציות לא יציבות, יוצרים מצב מתמיד של פשרות. במציאות זו אין סיכוי שמפלגות לא יפרו את הבטחות הבחירות שלהן, וכך מתחדד חוסר האמון.

יש לחזק את המוסדות הדמוקרטיים. חברי כנסת חייבים להבין ברמה החינוכית את המשמעות של כל קללה במליאה, את השפעתה על ילדה בכיתה ג' שחושבת על דמוקרטיה. דמוקרטיה נקייה היא זו הנותנת סיבה טובה להיות מעורבים ומאפשרת לילדים להקשיב. אפשר לקדם שיח בין הכנסת לבין ילדים בדבר חשיבותה של הדמוקרטיה, שיח שיהדהד גם מעבר לכותלי בית הספר.

המבנה החוקתי של מדינת ישראל והעובדה שאנו מצביעים שוב ושוב ונבנות קואליציות לא יציבות, יוצרים מצב מתמיד של פשרות. במציאות זו אין סיכוי שמפלגות לא יפרו את הבטחות הבחירות שלהן, וכך מתחדד חוסר האמון.

איך הופכים את האזרחות לליבה משותפת?

זהו הכשל העמוק שלנו. אין לנו שליטה על החינוך במגזרים שבהם התפיסה הדמוקרטית שולית. כשיש מנהיגות שאינה מכירה בערכי שוויון ומבטאת אמירות גזעניות, קשה מאוד לתת גיבוי מתאים למורים. השיח הציבורי אינו מכבד, אינו משתף ואינו מכיר בזכויות הפרט או המיעוט. האזרחים העתידיים נושאים עיניהם אל המנהיגים, וכך מתעצבת תפיסת הדמוקרטיה שלהם, כוחנית ולא מכבדת.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם: