מה בבימה? סקירת המאמרים

צילום: ענת סרגוסטי, עיתונאית, צלמת, יוצרת דוקומנטרית

אפתח בתמונה מהחיים עצמם. אני נכנסת לכיתה, לשיעור העוסק בחינוך לדמוקרטיה באקדמיה. שואלת את הסטודנטים והסטודנטיות בשיעור הראשון את השאלה הבאה: "מתי למדתם להיות אזרחים במדינה דמוקרטית?". ברגע הראשון, שקט. הם אינם מבינים את השאלה. מה זאת אומרת "מתי"? זה ברור מאליו. הרי הם נולדו במדינה דמוקרטית. הצביעו בבחירות, אז על מה השאלה בכלל? אבל אז מתחילות להגיע התשובות. ברובן, הן מתייחסות לחוויות מתנועות הנוער, פעילויות משפחתיות וגם צריכה של אמצעי תקשורת שונים. בין לבין מגיעות תשובות המתייחסות גם לזירה הבית-ספרית. לרוב לשלב התיכון – שיעורי אזרחות, מועצת תלמידים ואפילו מסע לפולין, מסע ישראלי והכנה לצה"ל. אלא שמרבית התשובות הללו מספרות סיפור על מסגרות וולונטריות (תנועות נוער), אקראיות (משפחה, תקשורת) ונקודתיות (מועצת תלמידים). המסגרת היחידה שכולם עברו היא שיעורי אזרחות. אבל אלו ניתנים בכיתה ט' ובי"א-י"ב. מה קורה עד אז? וגם, האם לחנך את אזרחי העתיד מהי המשמעות של לחיות במדינה דמוקרטית אינו חשוב באותה מידה כמו הטמעת ערכי זהות, תרבות ומורשת במערכת החינוך החל משלביה הראשונים באופן עקבי ונרחב? התשובה כמובן מורכבת.

"לאן הולכים מכאן?" שואלת כותרת הבמה. נימה של דחיפות אופפת את המאמרים השונים. תחושה שחייבים לקדם את הנושא, למצוא את הדרך לפרוץ את הפוליטיזציה שנכרכה במהלכים חינוכיים המבקשים לשים דגש על חופש הביטוי, אוריינות פוליטית וחשיבותן של זכויות האדם. לקדם נושאים אלו לא במקום דברים אחרים, אלא לצידם. הנחת המוצא המשותפת לכל מאמרי הבמה היא שחינוך אזרחי דמוקרטי צריך להיות חלק מחינוך בישראל באשר הוא, ואינו צריך להיות תחת חשד מתמיד. הנחה זו מחזיקה בתוכה את הפרדוקס הבא: חינוך לדמוקרטיה נותן כלים בידי התלמידים והתלמידות להבין את סביבתם ולחשוב עליה באופן מורכב. חשיבה ביקורתית, אוריינות דיגיטלית והיכרות עם מושגים שונים ומשמעותם הן חלק מחינוך זה. הניסיון לצמצמו, לפקח עליו ולמנוע אותו הוא בדיוק הסיבה לנחיצותו. מורכבות זו מצויה בבסיס המאמצים לקידום חינוך לדמוקרטיה מאז הקמתה של מערכת החינוך ללא קשר לשלטון ההגמוני באותה עת.

בניגוד לנושאים אחרים בציבוריות הישראלית, בוודאי כאלו הקשורים לחינוך, תחום החינוך האזרחי-דמוקרטי מצוי במחלוקת ונותר בשולי הליבה החינוכית. חינוך לדמוקרטיה אינו עניינם הייחודי של אלה המוגדרים "שמאלנים", הוא צריך להתבטא כמאמץ של כל הקבוצות החיות בחברה הישראלית – ימין ושמאל, חילונים, דתיים, חרדים וערבים – ושל כל תתי הקבוצות המרכיבות אותן, לחיות יחד בחברה דמוקרטית באופן מכבד ושוויוני. חינוך לדמוקרטיה הוא אחד הבסיסים המרכזיים המאפשרים סובלנות, פתיחות ודחייה של גזענות, שחסרונן מורגש מאוד בחברה הישראלית, בוודאי בשנים האחרונות שבהן פקדו את החברה הישראלית מגפה עולמית, משבר פוליטי והתלקחויות חברתיות קשות. המאמרים בבמה מציגים מנעד של התייחסויות לנושא זה. כמו שמה של תערוכת הצילומים המלווה את הגיליון, הם מציעים לנו "מבטים צולבים" על מרכיבים שונים של החינוך לדמוקרטיה ברמת המדיניות, ברמת התוכן וברמת הפדגוגיה.

מאמרם של מרדכי קרמניצר ותמי הופמן, הנושא את שם הבמה כולה "חינוך לדמוקרטיה – לאן הולכים מכאן", מציע את תכליות החינוך האזרחי דמוקרטי בישראל, אך גם מפרט את מרכיבי המציאות הישראלית המקשים על קידומו של חינוך אזרחי-דמוקרטי. מטרת המאמר היא להזמין לשיחה פתוחה וגלויה על אותם מרכיבים שלרוב אינם מקבלים ביטוי או מקום במערכת החינוך ובכלל בציבוריות הישראלית. כל אחת מהנקודות המוצגות במאמר זה היא בסיס לדיון ולוויכוח מכבד ולא הזמנה להתעלמות ולביטול.

מאמרו של חן שפירא "מבטים צולבים" מציג את צילומי העיתונות המלווים את המאמרים השונים. הצילומים כולם עוסקים באחת הפרקטיקות האזרחיות החשובות בחברה דמוקרטית, זכות המחאה וההפגנה. הם מפנים מבט אל מגוון מחאות שהתרחשו בחברה הישראלית לאורך השנים, ומדגישים כיצד פעולת המחאה היא זכותם של אזרחים ואזרחיות במגוון נושאים החל בהעלאת מודעות לפערים ולהדרה, להתנגדות למהלכי מדיניות הנתפסים כפוגעים בקבוצה או ביחיד, וכלה בהתארגנויות אזרחיות המבקשות להביא לשינוי חברתי. הצילומים הם תזכורת לעד כמה היבטים שונים בחיי החברה עברו שינוי או זכו לתשומת לב חדשה בעקבות מחאות אזרחיות נוקבות יותר ופחות.

המבט ההיסטורי מלווה גם מאמרים נוספים בבימה. מאמרו של ארז נבון, בנו של נשיא המדינה ושר החינוך לשעבר יצחק נבון ז"ל, מזכיר לנו שהסוגיה הנידונה בבמה זו אינה חדשה. המורכבות והקושי בהתמודדות עימה הם נחלת החברה הישראלית מאז הקמת המדינה. ארז נבון, בעזרת כתבי אביו, מציג בעיקר את החשיבות של החינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום לחברה הישראלית ולהתמודדותה עם אתגרים שונים. יצחק נבון ז"ל עיגן תפיסות אלו גם בחוזר מנכ"ל בשנת 1985, כשביקש לקדם חינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום במסגרת כל שלבי החינוך ובתוך מקצועות הלימוד.

שני שרי חינוך לשעבר מציעים בשיחה עימם פרספקטיבה נוספת המשלבת את הניסיון שלהם במשרד החינוך וכן עשייה ציבורית וחברתית מרשימה וארוכת שנים בעבר ובהווה. השיחה עם יולי תמיר מעלה פרספקטיבה חברתית הנוגעת במעגלים הסובבים את בתי הספר כמו הכנסת, מוסדות השלטון בכללותם ואמצעי התקשורת ובאפשרות של מעגלים אלה להשפיע על המתרחש בבית הספר. התשובה לשאלה 'לאן הולכים מכאן' היא לטעמה קודם כול חברתית ומוסדית ורק אחר כך חינוכית. הרב שי פירון לעומת זאת מפרט בשיחתו את מרכיבי החינוך האזרחי והחינוך לדמוקרטיה בהקשר של הנעשה במערכת החינוך; הוא מזמין להגדרה מחודשת של השסע הפוליטי-אידאולוגי בחברה הישראלית – לא ימין מול שמאל, אלא מנעד של שמרנות וליברליות. הרב פירון מחדד את חשיבותם של המורים והמורות ושל ההכשרה הנדרשת עבורם. יש בשיחה עימו קריאה חשובה למתן גיבוי פומבי של אנשי ונשות ציבור בולטים לשיח פוליטי פתוח ברמה הפדגוגית בבתי הספר.

ההיבט ההיסטורי המתחבר לשאלות של מדיניות מצוי גם במאמר של מירית שרון, "תחנות במנהרת הזמן". שרון קושרת בין מסמכים שחוברו במשרד החינוך: הדוח "להיות אזרחים", שעסק בפיתוח תוכנית ללימודי אזרחות,  ומסמך "דמות הבוגר הרצוי", שמבקש לשרטט את המגמות הנדרשות לקידום מערכת החינוך לקראת שנת 2030. קישור זה מחדד עד כמה נושאים המוסכמים על הכול מבחינה חינוכית, אינם מוגדרים כחינוך לדמוקרטיה בגלל הזיהוי הפוליטי, אף שהם חלק בלתי נפרד מחינוך זה. הבחירה שלא לשייך אותם גם לתחום החינוך לדמוקרטיה היא בעיקרה טקטית, אך היא תורמת בדרכה להדרה המתמשכת של נושא החינוך האזרחי-דמוקרטי מליבת העיסוק של מערכת החינוך.

שני מאמרים נוספים מבקשים להדגיש את חשיבותו של החינוך האזרחי-דמוקרטי מנקודות מבט שונות תוך שילוב בין היבטים פילוסופיים ופדגוגיים. האחת, הפילוסופית, היא של נמרוד אלוני במאמרו "להיות דמוקרט זה הרבה יותר מידע באזרחות". המאמר מתייחס למציאות הפוליטית והאקטואלית במדינת ישראל ובעולם המערבי ולמגמות העולות בשנים האחרונות, המערערות את המשטרים הדמוקרטיים. ממקום זה עולה הקריאה למחנכים ולמחנכות לקדם תרבות דמוקרטית כבסיס הכרחי ומקדים לטיפוחה של אזרחות מיטיבה ופעילה במדינה דמוקרטית. את נקודת המבט הפדגוגית מציג לנו מאמרו של אברהם פרנק, "חינוך דמוקרטי בדמותו של מאבק לקיימות", המזכיר לנו  שבעת הזאת לא ניתן להפריד בין חינוך לדמוקרטיה לבין חינוך לקיימות. על רקע המציאות הגלובלית של שינויי האקלים, נושא השמירה על כדור הארץ ותפקידו של האדם בהקשר זה הוא קריטי ולכן חייב לקבל ביטוי בכל מאמץ לקידום חינוך אזרחי-דמוקרטי בכלל ובמערכת החינוך בפרט.

בכל אחד מן המאמרים עולה ההתייחסות למי שבפועל עומדים בקדמת הבמה במערכת החינוך והם המורים והמורות. ארבעה מאמרים מתייחסים באופן ספציפי לתהליכי ההכשרה של מורים ולמרחב האקדמי הנדרש לקידומם של אנשי ונשות חינוך מוכשרים לטיפוחה של תרבות דמוקרטית ולקידומו של חינוך אזרחי-דמוקרטי. מאמרה של שירה סופר ויטל "דַּבֵּר עברית وتكلم عربي (דַּבֵּר ערבית): הנכחת רב לשוניות והבניית זהות חברתית מעצימה במרחב האקדמי הרב תרבותי כגשר לפדגוגיה שוויונית, דמוקרטיה שוויון וסובלנות", מפנה את תשומת הלב אל המרחב האקדמי שלומדים בו סטודנטים במגוון תחומים ובפרט הסטודנטים המתכשרים להוראה. זו התבוננות בפוטנציאל הגלום בשדה האקדמי כמרחב למפגש בין-תרבותי בין קבוצות בחברה הישראלית, פוטנציאל שאינו תמיד בא לידי מימוש. זהו מעגל רחב שיכול לתרום להקשרים החברתיים שעליהם דיברה יולי תמיר וחשיבותם בהשפעה בסופו של דבר גם על מערכת החינוך. כל זאת בוודאי חשוב בהקשר להכשרת המורים. שני מאמרים עוסקים ישירות בהכשרת מורים משתי זוויות שונות. הראשונה, הזווית הקוריקולרית. מאמרה של ציפי מרחיים "הכשרת מורים לחינוך דמוקרטי-הומניסטי ברוח יאנוש קורצ'אק" מציע מודל הכשרה המתבסס על תפיסתו החינוכית של קורצ'אק תוך הדגשה של טיפוח האישיות החינוכית הרפלקטיבית של המורה. מאמרן של אורנה שץ אופנהיימר ודליה עמנואל "לא יכולתי להבליג: מפגש מורים מתחילים עם סוגיות אזרחיות-דמוקרטיות" מתבונן על התמודדות המורים הצעירים בשנת הסטאז' עם נושאים שנויים במחלוקת בכיתה. המאמר עוסק בניתוח סיפורי מורים מתחילים אשר חושפים את הקשיים ואת הלבטים האתיים שהם מתמודדים עימם, אך גם את הצורך בהרחבת סל הכלים להתמודדות עם נושאים אלו בשלב ההכשרה. מאמרם של רקפת רון ארליך ושחר גינדי, "להטוטנות ומיקום – התמודדות מורים ערבים בישראל עם דרישות סותרות", מציג את המקרה הייחודי של המורים הערבים במדינת ישראל המתמודדים עם המתח המובנה בין דרישות מערכת החינוך ותוכניות הלימודים לבין הציפיות של התלמידים והקהילה ואל מול תפיסת העולם שלהם כפרטים. אומנם, כלל המורים בישראל מוצאים עצמם לא אחת מתמודדים עם פערים בין תפיסתם החינוכית והערכית לבין דרישות המערכת והקהילה, אך במקרה של המורים הערבים מתח זה נוכח כל הזמן ומגביל את השיח החינוכי החשוב כל כך שיכול להתקיים בכיתה בין מורה לתלמידיה.

מאמרם של נסרין חדאד חאג'-יחיא ועודד רון מחזיר אותנו אל זירת המדיניות ומציע עיון מחודש בחוק חינוך ממלכתי תוך הדגשת הפערים בין ההגדרות הקבועות בו לבין המציאות. המאמר "חוק חינוך ממלכתי דה יורה ודה פקטו" עוסק בפערים הללו בעיקר בכל הקשור לשפה הערבית ובהיכרות של החברה היהודית עם החברה הערבית במסגרת מערכת החינוך. גם כאן, זו הזמנה להתבונן במערכת החינוך כמרחב שיש בו פוטנציאל להתמודד עם האתגרים החברתיים בחברה הישראלית ולא כמצע ליצירתם.

המאמרים כולם מציפים אתגרים, קשיים וצורך בהתמודדות מורכבת. עולה השאלה מדוע כל כך קשה בישראל לעסוק בחינוך לדמוקרטיה? מדוע אנו נדמים כמתפתלים סביב מה שאמור להיות הנחת יסוד ברורה מאליה, מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית.

בימה זו היא בעיקר הזמנה לשינוי כיוון. מכון מופ"ת יחד עם המכון הישראלי לדמוקרטיה נרתמו  למהלך זה. בזירת הכשרת המורים והפיתוח המקצועי שלהם עולה חשיבותם של המורים כגורם מפתח בתיווך המציאות לתלמידים. בזירת המדיניות, המכון הישראלי לדמוקרטיה מבקש לקדם דיון זה בקרב מקבלי ההחלטות ובציבור הרחב. הבמה הזו מבקשת להחזיר את הדיון בדמוקרטיה ובחינוך האזרחי-דמוקרטי אל ליבת הציבוריות הישראלית. להכיר בחשיבותן של המיומנויות הנדרשות לחיות בחברה דמוקרטית וביתרונותיה של תרבות דמוקרטית המאפשרת לשונים להכיר בייחודיות שלהם עצמם כמו גם בזו של אחרים. הדרך לשם היא ארוכה, אבל מערכת החינוך היא תחנה חשובה והכרחית בהשגת יעד זה.