על התערוכה "מבטים צולבים": צילום מחאות והפגנות בישראל מאז שנות השבעים ועד היום - הצילומים המלווים את בימת הדיון - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 67

על התערוכה "מבטים צולבים":
צילום מחאות והפגנות בישראל מאז שנות השבעים ועד היום – הצילומים המלווים את בימת הדיון

בימת דיון

דפנה טלמון, אומנית רב-תחומית וצלמת הפגנה למען זכויות בעלי חיים, תל אביב, 24.8.2013
למידע נוסף

חן שפירא

אומן ומרצה, אוצר התערוכה

בגיליון זה שזורים תצלומים מתוך התערוכה "מבטים צולבים" אשר הוצגה בגלריה של הפקולטה לחינוך בסמינר הקיבוצים בשנת הלימודים תשפ"א ומוצגת בשנה זו במכללת סמינר הקיבוצים. התערוכה חיברה תצלומים של עשרה צלמים ישראלים העוסקים במחאות בעשורים האחרונים בישראל, ויצרה פנורמה של מבטים מצטלבים המציגה מבט מרובד של מופעי התנגדות ומחאה בדמוקרטיה הישראלית מהפגנות הפנתרים השחורים ב-1971 ועד למחאות עכשוויות כהפגנות בלפור והדגלים השחורים.

אברג'ל, ראובן, יום עיון "אחרת אין לי ארץ"  (שנקר, 2017).

חיים גורי, דן גלברט, שלמה שבא, הפרק: הולדת, סיפור המעשה, חמישים שנה להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, תל אביב. הוצאת עם עובד, 1969.

אזולאי, אריאלה, ההזדמנות של הצילום, ריאיון למגזין בתוך סטודיו, גיליון 170, אוגוסט 2007

צילום: דפנה טלמון, אומנית רב-תחומית וצלמת

"את המהפכה חולמים בעלי החזון, מצטרפים אליהם האמיצים, והנוכלים קוצרים את הפירות"1.

בגיליון זה שזורים תצלומים מתוך התערוכה "מבטים צולבים",2 אשר הוצגה בגלריה של הפקולטה לחינוך בסמינר הקיבוצים בשנת הלימודים תשפ"א. התערוכה שימשה במה ופלטפורמה פדגוגית לדיון בשאלות של חופש הביטוי  וזכות הצעקה, והזדמנות חינוכית לדיון מעמיק בסוגיות ערכיות כגון ערבות הדדית, הכרה בשונות ואחרות ובדמותו של השיח כיום בחברה הישראלית. התערוכה חיברה תצלומים של עשרה צלמים ישראלים העוסקים במחאות בעשורים האחרונים בישראל ויצרה פנורמה של מבטים מצטלבים המציגה מבט מרובד של מופעי התנגדות ומחאה בדמוקרטיה הישראלית מהפגנות הפנתרים השחורים ב-1971 ועד למחאות עכשוויות כהפגנות בלפור והדגלים השחורים. התערוכה חשפה פנים שונות ומגוונות של מחאות ועוררה שאלה על מידת האפקטיביות של פעולות מחאה והתנגדות בדמוקרטיה הישראלית, על יכולתן לייצג ולבטא את צורכיהן של קבוצות שונות, להשפיע ולחולל שינוי. במקביל נחשף מרכיב מהותי ועקרוני של מחאות והפגנות בדמוקרטיה: מעבר להיותן זירה למאבק ולהתנגדות הן מעניקות במה פומבית ציבורית לחשיפה ולהשמעת קולם של יחידים ושל קבוצות ולמניעת השתקתם.

תצלומי המחאות השונות, מן המפגין היחיד הניצב כנגד הזרם ועד ליחידים רבים המתלכדים לזרם חדש, משרטטים תמונת מצב אותנטית של חופש הדיבור, חופש המחאה ושל הזכות להתנגדות בדמוקרטיה הישראלית בעשורים האחרונים. בו בזמן התצלומים מעלים גם שאלות על מהות המשטר בישראל, על הכלה ועל הגבלה של ביקורת, על כוח ועל שיקול דעת בהפעלתו, על שוויון ועל שררה.

תצלומי המחאות השונות, מן המפגין היחיד הניצב כנגד הזרם ועד ליחידים רבים המתלכדים לזרם חדש, משרטטים תמונת מצב אותנטית של חופש הדיבור, חופש המחאה ושל הזכות להתנגדות בדמוקרטיה הישראלית בעשורים האחרונים. בו בזמן התצלומים מעלים גם שאלות על מהות המשטר בישראל, על הכלה ועל הגבלה של ביקורת, על כוח ועל שיקול דעת בהפעלתו, על שוויון ועל שררה. התצלומים משרטטים פסיפס חלקי אך ממוקד של פעולות התנגדות שונות; הם חושפים פנים כדיוקנו האנושי של המפגין הבודד בתוך ההמון, מישיר מבט אל מול הכוח הפועל כנגדו, או את פניו של מפגין המחזיר מבט מתריס למצלמה, וחושפים את דיוקנו של הגוש, ההמון המלוכד, שבו הפרטים הופכים לגוש אחד מתנגד ומוחה. הם מעמתים אותנו הצופים בתצלומים עם אידאולוגיות ועם אג'נדות שונות ולעיתים מנוגדות, הנאבקות על דרכן באמצעות מחאה והפגנה ומעלים שאלות על החברה הישראלית עצמה, עד כמה היא באמת מכילה ומאפשרת ביקורת ושיח ציבורי גלוי בנושאים השנויים במחלוקת.

שתי תמות מובילות עולות בתערוכה ומזמינות לדיון וחשיבה. התמה הראשונה היא: "די"! התנגדות וסירוב. זכות הצעקה. להחזיר מבט אל הכוח.  יוסף חיים ברנר טבע את המונח "זכות הצעקה"3 בהצהירו בוועידת ההסתדרות הכללית: "רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי". ברנר נודע במחאתו על מצב היהודים והעובדים בארץ ישראל. מחאה, התנגדות והשמעת ביקורת הן נשמתה של הדמוקרטיה והן מהותיות לקיומו של השיח בין קבוצות שונות, כפי שהן מהותיות להתפתחות של החברה והתרבות. האוצרת וחוקרת הצילום אריאלה אזולאי רואה בצילום מרחב חדש לכינון של אזרחות אחרת, אחראית וסולידרית ולשיח חדש בין מצלם, מצולם וקהל הצופים. כך אמרה אזולאי בריאיון למגזין "סטודיו": "השימוש בצילום – כמצולמים, צלמים וצופים – מאפשר שיקום של אזרחות במובן של יחסים של סולידריות בין נשלטים בני לאומים שונים למול השלטון ולנוכח הרע שהוא נוטה לייצר, ושל הימנעות מהתמסרות גמורה לשלטון". אזולאי מתייחסת למפגש/להצטלבות המבטים האנושיים המעוררים שאלות ומניעים לתגובה וליחס אנושי בצילומים בתערוכה שאצרה "מעשה מדינה 2007-1967". בהמשך הריאיון היא אומרת: "יש שם בתצלומים מצולמים ומצולמות שרוצים ממני או ממך משהו. מה הם רוצים מאיתנו? למה אנחנו מסתכלים עליהם? מהו מרחב היחסים שבו נפגשים המבטים האלה שהם נועצים בנו ואנחנו בהם?" (אזולאי 2007).4

מאיר ויגודר מצלם את מחאת הפנתרים השחורים, מחאה חברתית ופוליטית אשר זעקה: "די, עד כאן", והביעה התנגדות לסדר החברתי, הכלכלי והפוליטי ולהגמוניה השלטונית אשר דיכאה קבוצות שונות בחברה הישראלית מאז קום המדינה. מחאת הפנתרים השחורים אשר הובילה לשינוי תודעה, והיוותה חלק מהגורמים לשינוי הפוליטי בישראל בשנת 1977 עם עלייתו של הליכוד לשלטון, החלה כהתאגדות של צעירים אשר הביעו מחאה והתנגדות וקראו לשינוי בדרכים שונות ויצירתיות. הם תבעו שוויון, חלוקת משאבים הוגנת, חינוך והשכלה לשכבות החלשות תחת הסיסמה "או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה". הפנתרים תבעו את חלקם בעוגה וכבשו את מקומם בתודעה. הם הצליחו לבטא מחאה ולהשמיע את קולם בהפגנות, בפרסומים ובפעולות גרילה חברתיות, אשר יצרו תהודה רבה ואף חשש ממהומות ומאובדן שליטה אצל השלטון, אשר הגיב מצידו בכוח רב ולא מידתי.

התצלומים המוצגים כאן, הלקוחים מתוך שתי התערוכות בסמינר הקיבוצים, מתעדים מנציחים את קולם של אזרחים אשר מימשו את זכותם למחות ולהתנגד, לצאת אל המרחב הציבורי ולהשמיע מחאה וביקורת אל מול עוולות וגילויי שחיתות. בהיותם עדות לקולות מושתקים ומוחלשים הם לא רק מהדהדים את זעקת האזרחים אלא גם מהווים שיעור ודוגמה פדגוגית, והם מחנכים לערכים של סולידריות, ערבות הדדית וזכות הדיבור.

שמואל רחמני מתבונן ומתווה בזמן אמת את דמותו של מוטי אשכנזי כמנהיג יחיד המוביל קהל גדול, מחולל ומנהיג מחאה רחבת היקף של ביקורת והתנגדות אשר הייתה בין הגורמים להחלפת השלטון. אשכנזי, מי שהיה מפקד מעוז בודפשט, המעוז היחיד בקו התעלה שלא נכבש על ידי המצרים במלחמת יום הכיפורים, החל בשביתת רעב עם שחרורו ממילואים לאחר המלחמה והמשיך להפגין כמפגין בודד נגד משה דיין ונגד ממשלתה של גולדה מאיר מול משרד ראש הממשלה. עם הזמן הפכה מחאתו של אשכנזי למחאת רבים, אלפים הצטרפו אליו עד להתפטרותה של ראש הממשלה גולדה מאיר ב-1974, חודשיים אחרי הקמת ממשלתה החדשה. רחמני מצלם את אשכנזי מביט מן הבמה אל הקהל שלמרגלותיו, נחוש ובטוח בדרכו כמי שעמד לבדו אל מול הזרם וכעת סוחף אחריו המונים לכדי זרם חדש, חושף כיצד התמדתו ועקשנותו של אדם יחיד האומר "די", המחויב לצאת ולפעול בהפגנה של התנגדות ומחאה, חלחלה לתודעת רבים וחוללה לבסוף את השינוי במציאות.

ענת סרגוסטי מצלמת את הפגנות ההתנגדות הנרחבות כנגד מלחמת לבנון שהתרחשו בתחילת שנות השמונים, בעיקר בכיכר מלכי ישראל (אשר הפכה מאז לכיכר העיר, כיכר רבין של היום, זירת ההפגנות המרכזית שהיוותה גם את זירת הרצח של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין). ההפגנות הללו עשו שימוש בדימויים חזותיים ומילוליים נוקבים  והדגימו את ההשתלטות על המרחב הציבורי ועל התודעה; הייתה להן השפעה מכרעת על הזירה הפוליטית באותם ימים.

מיקי קרצמן מתבונן במופעים של התנגדות פוליטית ולוכד אותם. הוא מצלם את התושבים המתנגדים לפינוי גוש קטיף וחומש בשנת 2005 ולוכד אקטים של התבצרות של יחידים וקבוצות. עוצמת המחאה והטרגדיה האישית לנוכח הפינוי, יחד עם האידאולוגיה הפוליטית מול כוחות השלטון, מחוללות מחזות דרמטיים וקורעי לב.

גדעון אגז'ה מצלם את מחאת יוצאי אתיופיה הקוראים "די" לאפליה, לחוסר שוויון ולגזענות; מבטו מצטלב דרך העדשה עם מבטו קורא התיגר של המפגין הבודד החוסם את הכביש אל מול כוחות המשטרה. הוא מצטרף ומישיר מבט אל מנהיגי ההפגנה ואל הצעירים היושבים על הכביש בנתיבי איילון, נראים כמי שכבשו להם מקום לרגע במרחב, בתודעה ובשיח הציבורי. האם המקום הזה שנכבש לרגע בזעם ובכעס מתפרצים על אפליה מתמשכת כלפי יוצאי אתיופיה, יישמר בתודעה הציבורית ויחולל שינוי במצבם? או שמא אחיהם המתעלמים מזעקתם בנימוקים כמו "הם לא נחמדים" או בגרסה החדשה "איבדתם אותי" ישכחו אותם ויפנו להם עורף?

התמה השנייה העולה בתערוכה מעוררת שאלות על ערבות הדדית וסולידריות בחברה הישראלית. עדי אופיר כותב על האחריות כלפי האחר, על פי לווינס, במאמר "השומר אחי אנוכי"5 "האחריות המוסרית כלפי האחר אינה מותנית, לפי תפישתו של לווינס, ואינה פוקעת בשום מקרה, כלפי שום אחר. אדם אחראי לזולתו מפני שזולתו פגיע תמיד. האחר פגיע גם כשהוא תקיף ואלים; הוא פגיע תמיד, בעיקרון. יש בו, באחר, דבר-מה זר, בלתי נתפס, שזרותו איננה רק איום, אלא קודם כול שבריריות, דבר-מה שאין לו מקום… עקור משורש, בלי ארץ, בלי מקום מושב, חשוף לקור החורף ולחום הקיץ"  E.) Levinas, Otherwise than Being or Beyond Essence, The Hague 1961, p. 91".). תצלומי ההפגנות האידאולוגיות כנגד שחיתות שלטונית, אי-שוויון ופגיעה באוכלוסיות מוחלשות מעלים שאלות על סולידריות וערבות הדדית בחברה הישראלית. תצלומי מחאת יוצאי אתיופיה חוזרים ומזכירים את הפגנות הפנתרים השחורים ואת פעולות הגרילה שהם נקטו בכדי לפרוץ את קיר האדישות והניכור, להיאבק בחוסר השוויון ובגזענות. התגובה לאירועים אלו והדיון בהם מזכירים גם את התהום שבין ההצהרות לבין המציאות ואת היכולת של מעוטי הכוח לשנות את המציאות. התצלומים מנכיחים את ההפגנות ואת הזעם, והם מציפים שאלות קשות לגבי סולידריות וערבות הדדית בחברה הישראלית ולגבי האפקטיביות של הייצוג, של השמעת קולם של המוחלשים. האם דימויים אלו מעלים ומהדהדים את השאלות הללו גם במוקדי קבלת ההחלטות הרחק מן הרחובות, הכבישים והכיכרות?

אלדד רפאלי מנציח את מראות "שכונת האוהלים" בשדרות רוטשילד, בעת מחאת הדיור ב-2011 ואת משחק המסרים החזותיים והמילוליים אשר אפיין אותה. השלט "כולנו משפחה אחת" יתום ובודד על רקע אוהלים נטושים ושולחנות ריקים וממחיש דווקא את הזמניות, את הארעיות של המשכן כולו, ומעלה מחשבות על בית, על סולידריות, על משפחה ועל מגורים. רפאלי מזהה בהמון את מרכיביו האינדיבידואליים, מצלמתו מביטה בדיוקנם של בני אדם הזועקים ועוקבת אחר מבטיהם, וכך מהדהדת את צעקתם באמצעות דימוי דומם אך זועק. עשרות אלפי הצעירים אשר יצאו לרחובות ב-2011 ונטו את אוהליהם בשדרות ובגנים ציבוריים כאקט של מחאה על מחירי הדיור וחוסר הסיכוי של צעירים להגיע לבית בישראל, העלו לדיון לרגע את מצוקת הדיור וחוללו שינוי תודעתי, פוליטי וחברתי מסוים. עם זאת, במציאות הישראלית מחירי הדירות ממשיכים להאמיר ופתרון משבר הדיור אינו נראה באופק, ואולי גם לא ייראה לעולם אם לא יעלו לדיון כל מרכיבי "העוגה": תרבותיים, פוליטיים, ביטחוניים ומגזריים. התצלום של מפגינה האוחזת בשלט המכריז: "You may say I am a dreamer"  מקשר את מילותיו של ג'ון לנון מהשיר "דמיין" באופן טבעי לתמונות ולטקסטים מן המחאות העכשוויות, המעלים שאלות על עתידם ועל חלומותיהם של דורות של צעירים. עשור מאוחר יותר יצלמו יסמין שטיינמיץ ומיה בן דוד את חברותיהן ההריוניות מדמיינות עתיד טוב יותר לילדיהן.

דפנה טלמון מלווה הפגנות ומחאות זה שנים במסירות ובדבקות. בעיצומה של ההפגנה הגדולה של מחאת הדיור ב-2011, היא לוכדת את דמותן של הצעירות דפני ליף וסתיו שפיר ברגעי התהוותן למנהיגות חברתיות ואף פוליטיות. טלמון לוכדת רגעים אנושיים סמליים בתוך ההתרחשות, כאשר היא עוקבת אחרי מבטיהם של המפגינים המופנים אל דובר בלתי נראה ומאחוריהם מרחף האוהל המתרומם באוויר. היא מתווה מטפורה חזותית לחלומות דור המחאה המתאדים לתוך הלילה. שאלת האחריות והסולידריות מתחדדת כאשר אנחנו מביטים בצילום של הפגנה למען זכויות בעלי חיים, שבו מנציחה טלמון המון מכוסה עיניים. העיניים המכוסות מכריחות את הצופה לשאול במה הוא מעדיף שלא להתבונן.

עוזי פורת מצלם את הפגנות הדגלים השחורים בקרבת ביתו של ראש הממשלה דאז בקיסריה. פורת יוצא אל הפגנות המחאה כנגד ראש הממשלה, משתתף ומתעד כאחד, מתבונן במרחק שנפער בין האזרחים לבין המשטר(ה), והוא ממקד את המצלמה בביטוי הפיזי של הפער הזה, בגדרות הברזל המוצבות כחיץ בין מי שבין לילה הפכו למחנות אויבים. תנועות המחאה השונות בשנים 2021­-2020, ממחאת הדגלים השחורים ועד למחאת בלפור קראו לשינוי מקיף, לשיקום של החברה והדמוקרטיה הישראלית ולחזרה לערכים כאחריות, סולידריות וערבות הדדית.

אביר סולטן מפנה את מבטנו אל המפגין הבודד העומד בפרץ, יכול לזרם המים העז, מעלה תמונה השואלת לא רק על כוחה של התארגנות אזרחים להתנגדות אלא גם על כוחו של האדם היחיד, הבודד, לומר לא; להתנגד לכוח, להתייצב אל מול מנגנוני השליטה, מול הזרם, לסחוף אחריו ולחולל תנועה לשם שינוי כפי שעשה מוטי אשכנזי מול הכנסת לאחר מלחמת יום הכיפורים.

מיה בן דוד ויסמין שטיינמיץ מביטות אל דור העתיד. שטיינמיץ מצלמת את שותפותיה לפרויקט "מגיע להן" אשר יצאו למחות מחאה רגשית "מן הבטן" בצומת כברי שבצפון, כחלק מתנועת מחאת הדגלים השחורים. זאת אינה מחאה זועקת ואלימה, אלא דווקא פעולה מתוכננת ונינוחה של מי שנחשף לפתע לפער בין תפיסת עולמו לבין המציאות. הנשים מצולמות מביטות זו בזו ובמצלמה, אך למעשה הן מביטות לעבר עתיד לא ברור עבור ילדיהן שעדיין לא נולדו, מעניקות לזעקת הבטן שלהן איפור ומלבוש אומנותי המחזקים דווקא את הכאן והעכשיו: נדמה כי הבטנים החשופות הן שמביטות בנו, דוחקות בנו לעשות משהו למען עתיד הדמוקרטיה ולמען עתיד כולנו.

התצלומים המוצגים כאן, הלקוחים מתוך שתי התערוכות בסמינר הקיבוצים, מתעדים ומנציחים את קולם של אזרחים אשר מימשו את זכותם למחות ולהתנגד, לצאת אל המרחב הציבורי ולהשמיע מחאה וביקורת אל מול עוולות וגילויי שחיתות. בהיותם עדות לקולות מושתקים ומוחלשים הם לא רק מהדהדים את זעקת האזרחים, אלא גם מהווים שיעור ודוגמה פדגוגית ומחנכים לערכים של סולידריות, של ערבות הדדית ושל זכות הדיבור. הפניית מבט המצלמה אל מופעי ההתנגדות באמצעות פעולת הצילום עצמה מהווה אף היא אקט של אזרחות דמוקרטית ומימוש של "זכות הצעקה".

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם: