בגיליון זה בחרנו לנסות ולעסוק בתחום שנמצא בליבת חיינו, שמשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו כאדם וכאזרח, שנמצא בלב הדיון הציבורי בתקשורת וברשתות החברתיות – ובכל זאת ישנה רתיעה מן העיסוק בו בין כותלי הכיתות – גם בבתי הספר ואפילו במוסדות להשכלה גבוהה. בחרנו לעסוק בדמוקרטיה. לשם כך חברנו לעמיתינו מן המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובחרנו לציין בבימת הדיון של גיליון זה של מכון מופ"ת 25 שנים לפרסומו של דוח ועדת קרמניצר על החינוך לדמוקרטיה בישראל.
צילום: אביר סולטן, צלם עיתונות זוכה פרסים עבור הסוכנות הבינלאומית EPA, בעבר צלם בעיתונים ידיעות אחרונות, מעריב וסוכנות פלאש 90
קוראים יקרים, קוראות יקרות
בהפוגה הזו שבין הגלים, לאחר שעברנו מערכה צבאית לא פשוטה, שלוותה גם במאבקים אלימים, בתוכנו, בערים ובכבישים (מי זוכר?) בצמוד למערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים, מצאנו את עצמנו, שוב, לאחר החגים, בפתחה של שנת לימודים במערכת החינוך ולפני פתיחתה באקדמיה.
דוח קרמניצר הוגש מעט אחרי רצח ראש ממשלה בישראל. אנו מציינים שניים וחצי עשורים ליישומו, כאשר המערכת הדמוקרטית הישראלית מצויה באחד המשברים העמוקים ביותר שלה, כאשר חוסר היציבות הפוליטית עשוי להיגרר בקלות יחסית לחוסר יציבות משטרית.
שוב אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים נבוכים לנוכח תלמידים וסטודנטים, שכמונו חווים באופן יומיומי את האינטנסיביות של החיים בישראל בחודשים האחרונים ומצפים מאיתנו – המחנכים והמחנכות ומי שלקחו על עצמם להכשיר כאן מחנכים ומחנכות – לאיזושהי תגובה. לכלים להתמודדות. לתשובות. תשובות שלא בטוח כלל שבנמצא. ובכל זאת. אין לנו בררה. אנחנו חייבים לצאת מן השיתוק, להפר את השתיקה. בגיליון זה בחרנו לנסות ולעשות זאת. בחרנו לנסות ולעשות זאת בתחום שנמצא בליבת חיינו, שמשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו כאדם וכאזרח, שנמצא בלב הדיון הציבורי בתקשורת וברשתות החברתיות – ובכל זאת ישנה רתיעה מן העיסוק בו בין כותלי הכיתות – גם בבתי הספר ואפילו במוסדות להשכלה גבוהה. בחרנו לעסוק בדמוקרטיה.
לשם כך חברנו לעמיתינו מן המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובחרנו לציין בבימת הדיון של גיליון זה של מכון מופ"ת 25 שנים לפרסומו של דוח ועדת קרמניצר על החינוך לדמוקרטיה בישראל ולהתקבלותו על ידי משרד החינוך, שאף הקים לשם יישומו מטה פעולה שבצורה כזו או אחרת פועל עד היום.
אנו חיים במדינה המגדירה עצמה יהודית ודמוקרטית. אך זהות זו, נושאת מתח פנימי ככל שתהיה, אינה יכולה להיתפס כמובנת מאליה. דוח קרמניצר הוגש מעט אחרי רצח ראש ממשלה בישראל. אנו מציינים שניים וחצי עשורים ליישומו כאשר המערכת הדמוקרטית הישראלית מצויה באחד המשברים העמוקים ביותר שלה, כאשר חוסר היציבות הפוליטית עשוי להיגרר בקלות יחסית לחוסר יציבות משטרית. אין זו תחזית אימים תלושה מן המציאות. היה זה לפני פחות משנה, כאשר המון משולהב הסתער אל בית הנבחרים בדמוקרטיה גדולה, חזקה ומבוססת לכאורה עשרות מונים מזו שאנו חיים בה.
ב"מה בבימה" מספרת ד"ר תמי הופמן, שותפתנו לעריכת הגיליון מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, על הרגע שבו היא שואלת את תלמידיה היכן למדו להיות אזרחים במדינה דמוקרטית. שאלה שאיני בטוח שיש לנו עליה, כמי שאמונים על חינוך ועל הכשרת מחנכים, תשובה טובה. כלומר, ההורים שבינינו אולי זוכרים את אותו רגע מרגש בלשכת משרד הפנים שצמודה למחלקת היולדות או מעט אחר כך, כאשר ילדינו שאך נולדו קיבלו מספר זהות. ברגע זה, כל אחד ואחת מהם הפך לאזרח באותה מדינה המגדירה עצמה "יהודית ודמוקרטית". אבל אזרחות במדינה דמוקרטית (לעומת נתינות במדינה שאינה כזו) היא מטען שחורג ממספר ולא מקבלים אותו בלידה. זהו יסוד זהותי שיש "לעבוד" עליו. צריך ללמוד אותו, לפתח אותו כמו שריר. כמו הרגלי היגיינה. כמו קריאה וכתיבה. הגוף שלנו כפרטים אינו נדרש לכאורה לידע זה לצורך הישרדות. זהו ידע שעלינו לרכוש אותו – לצד ההורים, לצד כלי התקשורת ואולי אף לא פחות מהם, לצידנו, המחנכות והמחנכים (ומי שמכשירים אותם), מי שאמונים על הקנייתו. דוח קרמניצר בזמנו ביקש להציע עקרונות מסוימים לעשות זאת במערכת החינוך הישראלית. במאמרי בימת הדיון של גיליון זה נבחנים היבטים שונים של העשייה הזו ושל יישומו של הדוח, כפי שניתן להיווכח (ואף לחוש היטב) במידות משתנות של הצלחה.
העיסוק בדמוקרטיה במערכת החינוך הישראלית אינו קל. לא בתוך הכיתות ולא ברמה הרפלקסיבית שמחוץ להן. זהו עיסוק מתמיד בליבת המחלוקות שקורעות את החברה שלנו לגזרים, וכל נגיעה בו מצריכה מצד אחד רגישות וזהירות ומצד שני אינה יכולה שלא לעורר ויכוח. שלא להרגיז.
ומילה נוספת בנוגע לבימה זו: העיסוק בדמוקרטיה במערכת החינוך הישראלית אינו קל. לא בתוך הכיתות ולא ברמה הרפלקסיבית שמחוץ להן. זהו עיסוק מתמיד בליבת המחלוקות שקורעות את החברה שלנו לגזרים, וכל נגיעה בו מצריכה מצד אחד רגישות וזהירות ומצד שני אינה יכולה שלא לעורר ויכוח. שלא להרגיז. זהו טיבה של הדמוקרטיה, עוד מן הפוליס היוונית: היא מעוררת כעס. בחרנו, עמיתינו במכון הישראלי לדמוקרטיה ואנחנו במכון מופ"ת לעסוק בנושא הזה מתוך הבנה וידיעה ברורה שהוא יעורר כעס. חלק מן המאמרים השונים עוררו בנו חוסר נוחות, על חלקם אף ניהלנו משא ומתן עם הכותבים. כמו בכל בימות הדיון, גם בבימה זו המאמרים מייצגים את עמדות כותביהם, ואנו שמחים לשמוע את קולם ולשמש במה להשמיע אותו.
לצד בימת הדיון שבלב הביטאון, אנו שמחים במדורים הוותיקים להמשיך לחלוק ידע בתחומי החינוך והפדגוגיה: ד"ר עמליה רן מתארחת בפודקאסט של מכון מופ"ת לשיחה מרתקת עם ד"ר אסף שטיין על הסימולציות ככלי בהכשרת מורים. ד"ר אברהם פרנק מציג חזון עתידי לבית הספר האידאלי שיכול לקום לדעתו כבר בתוך חמש שנים, המורה אורית בן דור מציגה מודל מנהיגות חינוכי שבא לידי ביטוי באחד הכלים הכי נפוצים בימים אלה… קבוצת הווואטסאפ הכיתתית. ד"ר גיל גרטל וצמרת הראל כנות מציגים את כלי "מבנה הדעת" כאמצעי בחינוך הדיאלוגי.
אנו מאחלים לכולם שנת לימודים מהנה, פורייה, חיובית בפירותיה ושלילית בתוצאות בדיקותיה.
דודו רוטמן.
